"ויכוח שקט על שביתות בארץ ישראל קשה הוא מאד, משום ששוררת נטיה לראות בשביתה מין 'דבר שבקדושה', וב'הפרת שביתה' – מין חטא לא־להים ובני אדם. צריך אפוא קודם כל להזכיר לקוראים, שזה מזמן אין כאן לא קדושה ולא חטא". כמעט תשעים שנה חלפו מאז שזאב ז'בוטינסקי כתב את פסקת הפתיחה הפיוטית הזאת למאמר בעיתון "הירדן". הקדושה והחטא התרחקו מעט מהדיון, אבל הוויכוח על השביתות עדיין מתנהל פה, ואכן קשה לנהל אותו באופן שקט.
קחו לדוגמה את שר החוץ אלי כהן מהליכוד. עוד לפני שניגש להזיק לכלכלה הישראלית עם הודעה חסרת אחריות בדבר פגיעה בעצמאות בנק ישראל, הוא כיבד בנוכחותו ישיבה מיוחדת של הנהגת ההסתדרות. "ביקשתי להגיע לכאן במיוחד לפני העברת התקציב, ולהגיד באופן ברור כי לא אתן את ידי לחוק שיפגע בזכויות העובדים", הכריז השר כהן לקול מחיאות כפיים של ראשי ההסתדרות. "היו בעבר ניסיונות לפגוע בעובדים והם לא עברו. ואנחנו אמרנו גם אז – החוקים האלה לא יעברו. כי זו תפיסת עולם".
אלא שבתוכנית "מהצד השני" הראו כיצד במרץ 2019 אותו אלי כהן, שהיה אז שר הכלכלה, הסביר ש"צריך לבוא ולקבוע שבשירותים חיוניים אנחנו לא יכולים לבוא ולתת לאותם גורמים להחזיק את השאלטר. אני בעד עובדים, אבל שזה לא יהפוך לניצול ציני". איך אומרים? רק חמור לא משנה תפיסת עולם בדיוק כאשר מפלגתו זקוקה פוליטית לכך שההסתדרות לא תצטרף להפגנות נגד הרפורמה המשפטית.
נתוני הגבייה של "דמי הטיפול" מראים שגם מול משבר כלכלי ועודף בקופה, בהסתדרות לא פעלו להקל על העובדים החלשים
על מה כל הרעש? ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הדתית הניח לאחרונה הצעת חוק בוררות חובה והגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים, ובהסתדרות מתארגנים על בריקדות. חוקים דומים הוגשו על ידי ח"כים מהימין בכל אחת מהכנסות מאז 2013, ושר האוצר סמוטריץ' התבטא בעד הרעיון כמה פעמים בעבר. בצעד שקשה לעמוד על מידת התבונה שבו, הודה רוטמן בריאיון שהגורם להגשת הצעת החוק היה התארגנויות לשביתת מחאה בארגון הפרקליטים, מה שהוליד שורת קונספירציות כאילו מדובר בחוק שמטרתו לפגוע במחאה נגד רפורמת לוין־רוטמן. את המסגור המטופש "רוטמן מגביל את זכות ההפגנה" נתנו עיתונאיים שטחיים, אבל את העטיפה של כל מהלך אידאולוגי־עקרוני באריזה של מסע נקמנות אישי ואינטרסנטי, מקפידה לתת הממשלה הנוכחית.
חוק בוררות חובה הוצע ונפל בעבר פעם אחר פעם בגלל הלובי ההסתדרותי בכנסת, שבקואליציה הנוכחית מתרכז בעיקר במפלגת הליכוד. עיקרי ההצעה של רוטמן כוללים מגבלות קשות על היכולת להכריז שביתה מצד עובדי שירותים חיוניים. בחוק הקיים רק כוחות הביטחון מוגבלים בשביתה; כעת מוצע להרחיב את ההגבלה גם לשירותים כמו חשמל, מים, שדות תעופה, נמלים, רכבת ישראל, אוטובוסים, בורסה ושירותי בריאות. בגופים אלה, ההכרעה בסכסוכי עבודה תיעשה על ידי מתווך מוסכם או ועדת בוררות, ורק אם ההליך ייכשל יוכלו העובדים לשבות. במקרים חריגים וכאשר השביתה פוגעת בתפקוד הכלכלה, תוכל הכנסת למנוע אותה ולהעביר את הסכסוך בחזרה לוועדת הבוררות.
כיום מספיקה הסכמה של שליש מהעובדים במקום העבודה כדי לחייב את שאר העובדים להיות מיוצגים על ידי הוועד. רוטמן הציע לבטל את "חוק השליש", לאסור על "שביתת אהדה" שלא נועדה לשיפור תנאים ושכר עבור העובדים (זה הסעיף שמתחבר למחאה נגד הרפורמה המשפטית), וכן להטיל אחריות נזיקית על יוזמי שביתה בלתי חוקית. בנוסף מציע החוק לאסור על ארגוני עובדים לגבות "דמי טיפול" מעובדים שאינם חברים בארגון.
לא פלא שיו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד הגיב על הצעת החוק בקריאת "לא יקום ולא יהיה". לתפיסתו זהו "ניסיון נוסף של גורמים קיצוניים להחליש את מעמד העובדים במדינת ישראל ולכרסם באחת מזכויות היסוד. ידעתי להתייצב מול האיום ההזוי הזה בעבר, ואני לא מציע לנסות אותנו הפעם". בר־דוד מותקף בימים אלה משמאל על כך שלא הצטרף ל"שביתות יום שני" נגד הרפורמה, אבל הסעיף שצפוי ממש לפגוע בהכנסות ההסתדרות הוא דווקא סעיף דמי הטיפול. עד כמה ולמה?
עוד מימי הטורקים
נעשה רגע סדר. כ־800 אלף עובדים במשק מאוגדים בהסתדרות, שהיא ארגון העובדים הגדול והחזק ביותר בישראל. מדי חודש הם משלמים 0.9% ממשכורתם כ"דמי חבר" להסתדרות, כשחלקם משלמים עוד 0.75% בתור "דמי טיפול". לפי החוק הקיים היום, מי ששכרו הוא במסגרת הסכם קיבוצי, חייב לשלם "דמי טיפול" להסתדרות גם אם אינו חבר בה ולא מעוניין בייצוג, וגם אם ההסכם הקיבוצי הושג לפני עשרים שנה. זה כך רק לגבי ההסתדרות, לא לשאר ארגוני העובדים. לעובד כזה יש תמריץ להיות חבר בהסתדרות, כי אם הוא ממילא משלם דמי טיפול, לפחות שיקבל מתנה בראש השנה ובפסח והטבות שיקזזו לו מעט את העלות.
כדי לפתור את האנומליה הזו, רוטמן מציע דיל. העובד יוכל "להימנע לחלוטין מתשלום דמי הטיפול, אך במקביל יוחרג מההסכם הקיבוצי המיוחד עליו חתם הארגון היציג כדי לא להטיל על הארגון חובה לספק שירות עבור מי שנמנע לחלוטין מנשיאה בעלויות". עד כמה מדובר בהכנסה חשובה לארגון? לפי נתוני ההסתדרות עצמה, 175 אלף עובדים במשק שילמו לה ב־2019 דמי טיפול בסכום כולל של 128 מיליוני שקלים. כמה מתוכם אינם חברים בהסתדרות ומשלמים בכפייה? קשה לדעת, משום שחוקי השקיפות עדיין מגנים על האגודה העות'מאנית הזאת מחשיפת מספרם, מטעמים של תחרות מול ארגונים אחרים, כמו ההסתדרות הלאומית וכוח לעובדים שמכרסמים בכוחה. עד כמה מגינים? תשמעו סיפור.
משביתות המורים ועד הרכבת והרופאים, חוזר על עצמו הסיפור על ועדים שמיטיבים בעיקר עם "עובדי דור אלף", בזמן שהעובדים הצעירים או החלשים מקבלים פירורים
יצחק בם, עו"ד שמייצג בלא מעט תיקים של אנשי ימין ופעיל בנושא ההסתדרות, מבקש מדי שנה ממשרד האוצר את נתוני דמי החבר ודמי הטיפול שהממשלה מנכה משכר העובדים שלה ומעבירה ישירות לקופת ההסתדרות. ביקש וקיבל. ב־2017, לדוגמה, העביר משרד האוצר לארגון של בר־דוד 15,727,252 שקלים עבור דמי טיפול של כ־17,000 עובדים. דמי חבר שווים להסתדרות הרבה יותר – קצת יותר מ־60 מיליון שקלים. בקיצור, המדינה סולקת בקופת ההסתדרות כ־75 מיליון שקל מדי שנה, ונדגיש – זה רק מעובדי משרדי הממשלה ויחידות הסמך. הכנסות ההסתדרות מכלל עובדי המשק מגיעות לכ־700 מיליון שקלים בשנה.
בעקבות מגפת הקורונה והאינפלציה הדוהרת, המצב עורר את עו"ד בם לשאול: האם ההסתדרות שינתה משהו בכספים שהיא גובה מעובדיה בזמן המגפה? הוא חזר וביקש את נתוני שנת 2020 אל מול 2019, ונתקל בסירוב מפתיע. המדינה החליטה לבקש את רשותם של ארגוני העובדים להעברת הנתונים, ואלה כצפוי סירבו. עו"ד בם לא אמר נואש והגיש עתירה מנהלית. בשורה התחתונה ואחרי הצעות פשרה ודין ודברים מתיש, קיבל עו"ד בם מסמך שמפרט באופן חלקי למדי את הכספים שסלקה המדינה לקופת ההסתדרות בשנת המשבר של הקורונה, והנה הם לפניכם:
בשנת 2020 הועברו להסתדרות 64,931,742 שקלים עבור דמי חבר של עובדי הממשלה, זינוק של כ־2.5 מיליון שקלים לעומת השנה הקודמת. עבור דמי טיפול סלקו במשרד האוצר 17.2 מיליון שקלים, זינוק של כ־700 אלף שקלים. מספר העובדים שמשלמים "דמי טיפול" עלה במעט יותר מ־400. בקיצור, גם בזמן משבר הקורונה ההסתדרות המשיכה ליהנות מכספי העובדים ואפילו מעודפי גבייה. איך אני יודע? משום שלפני מספר חודשים החליטו בהסתדרות להקדיש 40 מיליון שקלים לקמפיין ששטף את המדינה למען הפחתת יוקר המחיה עבור העובדים הנאנקים. מניין הכסף? על פי פרסומים בעיתונות הכלכלית, לוועדת הכספים של ההסתדרות הוסבר שתוספת של 15 מיליון נכנסה מגבייה נוספת של דמי חבר בשנת 2020. שאר הכסף הגיע מעודפים שהצטברו בקופה.
זה מדהים. הארגון של בר־דוד אחראי להוצאה לא קטנה עבור חבריו. 0.9% מהמשכורת דמי חבר, 0.75% דמי טיפול, ועוד 0.4% שמשולמים לקופת הוועד. מבין ארגוני העובדים השונים, ההסתדרות היא כמעט היקרה ביותר. ארגון כוח לעובדים למשל, גובה דמי חבר של 0.6% בלבד. ב־2019, יו"ר ההסתדרות הקודם אבי ניסנקורן הפחית מעט את התשלומים עקב מצבה הכלכלי הטוב של ההסתדרות, אבל בר־דוד, למרות העודפים בקופה, הלך בכיוון הפוך: במקום להפחית בתשלומי החברים בזמן משבר, בחר יו"ר ההסתדרות להציף את המדינה בשלטים עם הסיסמה האירונית "מפסיקים להיות פראיירים". שאר הכסף שנועד ל"הפחתת יוקר המחיה" הוקצה עבור קידום מסיבי של מועדון הצרכנים של ההסתדרות, בשיתוף MAX.
רובין הוד של החזקים
הסיפור הזה הוא רק דוגמה, על קצה המזלג, להאשמה המרכזית כלפי ההסתדרות: ארגון שמדבר גבוהה גבוהה בשם הדאגה לחלשים, אבל בפועל הוא מנגנון להגנה על כוחות חזקים במשק, באמצעים של כפייה וללא שקיפות ומנהל תקין. גם אחרי תקנות השקיפות החלקיות שהחיל גדעון סער כשר משפטים, ההסתדרות נשארה גוף שלחבריו אין הרבה מושג מה נעשה עם כספם, שחוק המכרזים לא חל עליו ושכל מיני עסקנים פוליטיים מקבלים בו מינויים או אגפים התפורים למידותיהם יחד עם משכורת שמנה. די לציין שאשתו וחמותו של בר־דוד מכהנות בתפקידים בכירים בהסתדרות או בחברות־בנות שלה. כל זה בזמן שעובד מיוצג שמרוויח שכר חודשי של 8,000 שקלים ישלם בממוצע כ־1,500 שקלים בשנה לקופת ההסתדרות.
גם המלחמה בחוק שמגביל שביתות בשירותים חיוניים, כלומר במונופולים ציבוריים, הוא עזרה לחזקים במסווה של רובין הוד. באוסטרליה יש ועדה שרשאית להגביל שביתה במקרה של נזק כלכלי משמעותי לציבור. בארה"ב קיימת חובת בוררות בכל שביתה בשירות הציבורי. בבלגיה, קנדה, צרפת וגרמניה אסורה שביתה בשירותים חיוניים כמו ביטחון, בריאות או כיבוי אש. בחלק מהמדינות הללו גם תחבורה, תעופה ואפילו חינוך מוגדרים כשירות חיוני שזכות השביתה בו מוגבלת.
אצלנו, לעומת זאת, רק צה"ל והמשטרה אינם רשאים לשבות. בשאר הגופים – זכות השביתה כמעט אינה מוגבלת, ובתי הדין לעבודה הפכו לזירה שבה קשה על גבול הבלתי אפשרי להילחם על האינטרס של בעל עסק נטול אמצעים מאשקלון שהסחורה נתקעה לו בנמל, אל מול האינטרס של הסוור בנמל אשדוד שמרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש ועדיין מקבל עדיפות. בשנים האחרונות נדמה שהציבור הישראלי מתחיל להפנים את האבסורדים הללו. התייעלות ורפורמות בגופים שנותנים שירות לציבור הן דאגה לחלשים לא פחות, וכנראה אף יותר, ממלחמתם של ועדי עובדים בכל הצעה לשיפור השירות. משביתות המורים ועד הרכבת והרופאים, שוב ושוב חוזר על עצמו הסיפור על ועדים שמיטיבים בעיקר עם "עובדי דור אלף", בזמן שהעובדים הצעירים או החלשים באמת מקבלים פירורים במקרה הטוב.
כבר שנים שהממונה על השכר באוצר מנסה להילחם ב"השלמה לשכר מינימום", שניתנת גם לעובדים שמרוויחים הרבה יותר משכר המינימום, בזכות טריק של שכר בסיס נמוך. פעם אחר פעם ההסתדרות נאבקת בו ומנצחת. כך גם בחוקי בוררות חובה למיניהם, שהוגשו בעבר על ידי חברות הכנסת שרן השכל ואיילת שקד, אפילו קיבלו תמיכה מראש הממשלה – אבל תמיד סוכלו בסופו של דבר.
בהתאם לשינויים בדמוגרפיה ובדעת הקהל, גם בסיס התמיכה של ההסתדרות עבר מזמן ממפלגת העבודה ההיסטורית אל תוככי הליכוד. השרה מירי רגב קראה "תגידו שלום לפנקס הכחול" ושקלה לרוץ לראשות ההסתדרות. יו"ר ועד העובדים בתעשייה האווירית יאיר כץ, בנו של השר חיים כץ ואחת הדמויות החזקות במפלגה, הצהיר בריאיון לא מזמן: "כל פוליטיקאי שילך נגד ועדי העובדים, אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי שהוא לפחות לא יתברג בצמרת הרשימה". בהקשר הזה ניתן לציין ששר החוץ אלי כהן נבחר בפריימריז במקום השני אחרי יריב לוין.
החלש והחזק, כפי שהעיר ז'בוטינסקי כבר ב־1934, יכולים להחליף תפקידים. תפקידם של המנגנונים הוא לא להיות עיוורים לכך בשל ההיאחזות במונחי קדושה וחטא.
מההסתדרות נמסר בתגובה כי "מהטור נושבת רוח מגמתית. בשנים האחרונות, ותחת הנהגתו של ארנון בר-דוד, הוכיחה ההסתדרות את מעמדה כגורם אחראי, ממלכתי ומאזן במשק. בתקופה של מגפה עולמית, משבר כלכלי ובין חמש מערכות בחירות – ההסתדרות הצליחה באפס ימי שביתה להביא לקו הגמר רפורמות מורכבות ומשמעותיות שמשפרות את השירות לאזרחי ישראל ומועילות לכלכלה המקומית. כל ניסיון לפגוע בזכויות ההתארגנות והשביתה, או לכרסם במעמד העובדים, ייתקל בהסתדרות חזקה ונחושה, בדיוק כמו זו שהייתה הכוח המניע להקמת מדינת ישראל".
ביחס לטענות המפורטות בטור: "החלפת המשא ומתן הקיבוצי בבוררות לא רק תפגע בעובדים אלא תצמצם גם את יכולתם של המעסיקים לעצב את תנאי ההעסקה במפעל.
"פערי הכוחות המובנים בין מעסיקים לבין עובדים יוצרים מציאות שבה הכוח הכמעט בלעדי לעיצוב יחסי העבודה במקום לא מאוגד נתון בידי המעסיק. בניגוד לטענה כי נורמת השליש היא חוק כופה בגלל שלא מתקיים בו עקרון הכרעת הרוב, הרי שבפועל מדובר ברף מאוד גבוה כדי לממש זכות בסיסית שמאפשרת לעובדים להגן על עצמם במקומות העבודה. גביית דמי טיפול מעובדים שנהנים מן ההסכם הקיבוצי אך אינם חברים בארגון עובדים היא מוצדקת. ה"הדיל" של רוטמן אינו דיל הוגן עבור ציבור העובדים. ניסיון החיים מגלה למשל שעובדים בחוזים אישיים בשירות המדינה, שההסכמים הקיבוציים לא חלים עליהם, נהנים בפועל מרובם ככולם של הישגי ההסכם הקיבוצי. מדובר ב"נוסעים חופשיים" והרחבת התופעה תביא למיטוט ארגוני העובדים.
"באשר לגבייה בתקופת הקורונה, הכנסות ההסתדרות בכללותן ירדו ב-2020 לעומת 2019. באופן יחסי, לא הייתה פגיעה בהכנסות מעובדי המדינה משום שעובדי המדינה לא יצאו לחל"ת. עם זאת, ההסתדרות ספגה פגיעה בהכנסותיה בגין עובדים במגזר הפרטי שיצאו לחל"ת. בכל אופן יודגש כי גביית דמי החבר ודמי הטיפול היא אחוזית – וכל עובד שנפגעה הכנסתו שילם באופן יחסי פחות דמי חבר או דמי טיפול.
"תקציב המאבק בעושק המחיה הוקדש לסבסוד סלי מוצרים למשפחה ולבית, 5,000 הלוואות חברתיות בריבית של פריים מינוס אחוז (בשיתוף MAX ובסבסוד ההסתדרות), חבילות סיוע למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית , פעילויות הסברה ומהלכים נוספים. ההוצאה על המהלך הפרסומי עמדה על אחוזים בודדים בלבד מסך תקציב המאבק. ההסתדרות גובה דמי חבר גבוהים יותר מארגון כוח לעובדים אך מעניקה שירותים רחבים יותר הן ברמת האיגוד המקצועי והן ברמת שירותי הרווחה השונים שניתנים לעובדים והורחבו באופן משמעותי בשנים האחרונות. עוד לפני אישור תקנות השקיפות החדשות, ההסתדרות יישמה באופן וולונטרי נהלים רבים שמקדמים שקיפות, חלקם עוגנו בתקנות לאחר שיח עם ההסתדרות.
"המינויים הפוליטיים בארגון מתבצעים במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, ובכפוף לחוקת ההסתדרות. הניסיונות לשרבב את רעייתו של יו"ר ההסתדרות ואת אימה לתוך הביקורת על ההסתדרות הם צהובים ומיזוגניים. הילה קניסטר בר-דוד שמכהנת כמנכ"לית עמותת שחר-און נבחרה לתפקיד על ידי עשרות חברי מועצה, לאחר שני עשורים של עבודה בעמותה, מתוכם כ-16 שנה כסמנכ"לית ושנה כמשנה למנכ"ל. כוכבה קניסטר עובדת ברשת משען עשרות שנים ומכהנת כיו"ר ועד העובדים הארצי כשני עשורים לפני בחירתו של ארנון בר-דוד לתפקיד יו"ר ההסתדרות".
