המאבק האמיתי של השבוע שעבר לא קרה במליאת הכנסת, שכן ההצבעה על חוקי הרפורמה הייתה עובדה מוגמרת עוד לפני התרחשותה בפועל, אלא בחדרים הסגורים במשרד האוצר. שם ניטש המאבק על תקציב המדינה, שצריך לעבור את אישור הממשלה לפני הבאתו לכנסת. כללי הטקס ידועים: אגף התקציבים מגבש תקציב ומסגרת, ואז מתחילים הדיונים. כל משרד ממשלתי דורש תוספת, כל שר מאיים שלא להצביע בעד התקציב, וכל סיעה דורשת את מימוש ההתחייבויות שניתנו לה בהסכמים הקואליציוניים.
גם הממשלה הנוכחית לא חרגה מהריקוד המוכר עם אגף התקציבים. השילוב של דרישות קואליציוניות שהצטברו לעשרות מיליארדים, שותפים קואליציוניים עיקשים וחשש מפני האינפלציה הגוברת, הביאו את שר האוצר להבהיר כי לא כולם יצאו עם כל תאוותם בידם. "בעת הזאת גוברת החשיבות בריסון ההוצאה", אמר סמוטריץ' בישיבה שבה הציג את התקציב לראש הממשלה. "עלינו להבטיח שהמדיניות הפיסקלית לא תהיה מנוגדת למדיניות המוניטרית, כדי למנוע ליבוי של האינפלציה".
האמירה הזו נועדה לאוזניהם של שותפיו הקואליציוניים, כמו גם למלבי הלהבות מחוץ לממשלה. היא הופנתה גם לארגוני העובדים הממתינים להסכמי שכר נדיבים, שגם הם יצטרכו להתכנס לתוך התקציב. ולבסוף, היא כוּונה גם לאוזניים חיצוניות לישראל. "ריסון ההוצאה משדר לציבור, לחברות הדירוג ולמשקיעים תקציב מקצועי ואחראי", אמר סמוטריץ'. אחרי השבוע האחרון, האמירה הזו חשובה מתמיד.
בשקט ובלי ששמנו לב, הפוליטיקה החרדית השתנתה. התרבות הישנה של השגת תקציבים מגזריים בדרכים עקיפות ומתחת לרדאר, כדי להימנע מביקורת ציבורית חריפה מדי שעלולה לסכן את כל המפעל החרדי, הפכה ללא רלוונטית. עשורים של חשיפות, תחקירים וכתבות על מנגנוני התקצוב החרדיים, הציבו אותם באור הזרקורים באופן שלא מאפשר יותר להסתיר דבר. במקביל, עשורים רבים של השתתפות במשחק הפוליטי וכהונה במשרדים ותפקידים מרכזיים, הבהירה גם לחרדים עצמם שהם כבר לא הבן החורג של הממשלה.
הציבור שגם מבקריו החריפים קיוו להכניס אותו לקואליציה, כולל בממשלת בנט־לפיד־ליברמן, הבין את השיטה, וכעת הוא מבקש בגלוי ועל השולחן מה שעד כה העבירו לו בצינורות עוקפים. המתקפות על אורח החיים החרדי ועל התקציבים שמאפשרים אותו, גרמו אולי לתגובה הפוכה מהצפוי: אם אי אפשר יותר לעבוד מתחת לרדאר, ואם אנחנו שותפים פוטנציאליים במרבית הקואליציות, הבה נדרוש הכול בגלוי ובמוצהר.
חלק מהדרישות הקואליציוניות העכשוויות של החרדים, שצריך עוד להמתין ולראות מה מהן ייכנס לתקציב הקרוב, נובעות משינוי הגישה הזה. הדרישה להשוות את תקצובם של בתי הספר ברשתות החינוך החרדיות, כולל כל התקציבים התוספתיים והשוואת שכר המורים להסכמי השכר, היא דוגמה לכך. תלמידי הרשתות החרדיות, שבתמורה ללימודי ליבה מקבלים כבר כעת תקצוב השווה לתקציב הבסיס של תלמידי החינוך הממלכתי, דורשים שהתקצוב הזה יהיה שוויוני באמת, כולל כל התקציבים התוספתיים שמקבלים תלמידי החינוך הממלכתי.
כל אלה לא בהעברות תקציביות מכאן ומשם, בכספים קואליציוניים שעלולים לעבור מן העולם אם החרדים יום אחד כבר לא יהיו בקואליציה – אלא בדרך המלך ובבסיס התקציב. הסנטימנט הפוליטי החרדי של הסוואה והתחפשות השתנה. היום הם שואפים לא רק לנצל את השיטה, אלא להיות חלק ממנה. יש מי שרואה בכך איום תקציבי, אבל אפשר לזהות כאן גם הזדמנות. אם הציבור החרדי רוצה להיות חלק ממנגנוני ההקצאה הרגילים, הוא יכול גם להיות כפוף למנגנוני הפיקוח והשקיפות הרגילים. אם הפוליטיקה החרדית רואה עצמה כיום חלק מהשיטה, המשמעות היא שהיא כבר לא קבוצת מיעוט בדלנית ונפרדת אלא חלק מהחברה הישראלית, ומגיעות לה זכויות שוות. לאורך זמן יהיה קשה לדרוש אותן בלי להידרש בהדרגה גם לחובות שוות.
