החדשות הגדולות השבוע מנאום מצב האומה של ולדימיר פוטין, שנמשך כמעט שעתיים, לא היו השעיית הסכם צמצום הנשק הגרעיני "ניו סטארט". המהלך הזה הוא בעיקר השפלה נוספת לנשיא לשעבר דמיטרי מדבדב, חותם ההסכם, שתפקידו צומצם לנביחות לאומניות בטלגרם. רוסיה תופסת את עצמה כמי שמצויה במלחמה עם "המערב הקולקטיבי", ואיננה צפויה להפר את התחייבויותיה בהסכמי גרעין קודמים. פוטין נאלץ להזכיר את מעמדה של רוסיה כמעצמה גרעינית, והוא בחר לעשות זאת בצורה לא מאיימת, יחסית.
החדשות האמיתיות היו מסר מרומז שהמלחמה באוקראינה לא תסתיים בקרוב, ושהרוסים חייבים להתרגל לחיות לצִדה – במיוחד מכיוון שהיא מציגה, על פי פוטין, הזדמנות כלכלית גדולה יותר מההקרבה שהיא דורשת. העובדה שפוטין בחר להעביר את המסר הזה שנה אחרי הפלישה פירושה שאין לו מושג איך תוכל רוסיה לנצח בקרב, ובהיעדר אפשרויות טובות יותר הוא החליט לאותת שלא באמת אכפת לו ממלחמה ארוכה.
יממה לפני נאומו של הרודן, יריבו הרציני היחיד ברוסיה, אלכסיי נבלני, פרסם מסר משלו לעם הרוסי ולעולם כולו בסדרת ציוצים – הפורמט היחיד שעומד לרשותו בשל מאסרו המתמשך. השרשור רואה כמובן מאליו את הפסדה של רוסיה במלחמה. אולם כשם שפוטין מבקש לנצח מבלי למצוא את הדרך לכך, נבלני וכל אחד אחר שחיווה את דעתו בנושא לא יודעים להסביר איך רוסיה יכולה באמת להפסיד.
מסרי מצב האומה הסותרים של השליט ושל יריבו הכלוא מתארים מדינה שנתקעה בלימבו בין ניצחון לתבוסה, בין אשמה קולקטיבית להתרסה קולקטיבית, כאשר כלכלתה שעוצבה לפי דגם מערבי תלויה יותר ויותר בסין. במילים פשוטות, רוסיה של פוטין אינה מסוגלת להתיר את עצמה מהאומללות שכפתה על עצמה.
אם רוסיה אכן העזה לפתוח לאחרונה במתקפה נוספת באוקראינה, כפי שטענו כמה מומחים, היא לא הציגה שום הישג מלבד כיבוש כמה כפרים קטנים ואיום על העיירה בחמוט. לפוטין לא היו ניצחונות להתפאר בהם, וההישג היחיד שהזכיר בנאומו היה יצירת "מסדרון יבשתי בטוח" לקרים – חצי האי שנכבש מאוקראינה כבר ב־2014. למורת רוחם של פרשנים לאומנים כמו איגור גירקין (סטרלקוב), ממחרחרי מלחמת 2014, פוטין אפילו לא הזכיר את הכישלונות הצבאיים של רוסיה. "אף לא מילה על טעויות או על מי בממשלה אחראי להן", כתב סטרלקוב במרירות. "הכול בסדר, הכול עובד כמו שצריך… בלה בלה בלה, אין טעם להקשיב".
המבקרים התאכזבו גם לגלות שפוטין לא הכריז על גיוס חדש או על מעבר מכלכלה מבוססת שוק לכלכלה מגויסת שתתעדף יעדים צבאיים: זה, אמר פוטין, הנתיב שהפיל את בריה"מ, ולכן רוסיה תתרחק ממנו ותנסה לתמרץ יזמים להשקיע בתחומים עתירי טכנולוגיה שנפגעו מעיצומי המערב. ההתייחסויות של פוטין לפטריוטיות ולתמיכה העממית במלחמה נשמעו כמעט סתמיות, אך היה גם רגע של כנות אמיתית; במעין "אמרתי לכם" הוא הזכיר לאנשי עסקים רוסים את אזהרתו עוד ב־2002, שכל נכס שהם רוכשים במערב לא יהיה בטוח ועשוי להיות מוחרם בקלות. "כך בדיוק הדברים התגלגלו", חייך, והוסיף שהרוסים לא מרחמים על אובדן הווילות והיאכטות של האוליגרכים.
בעיני "הלוחמים האמיתיים" בקהילת העסקים הרוסית, הטיף פוטין, עזיבתם של מתחרים מערביים פתחה אינספור נישות שוק חדשות, עם שפע משאבים זולים באספקת הממשלה. הוא גם הכריז שמערכת החינוך הרוסית תתנתק מהתקן האירופי כדי לספק את כוח העבודה הדרוש לכלכלה עצמאית.
העובדה שהשליט הרוסי השקיע זמן רב כל כך בעניינים שאינם קשורים למלחמה נועדה ליצור רושם של עסקים כרגיל. זה לא היה נאום חירום, ופוטין וכותבי הנאומים שלו לא טרחו להציג אותו כהיסטורי. הרודן אפילו לא רמז על פתרון בדרכי שלום או הכיר בהצעת השלום שסין צפויה להציג, אף שהוא כנראה יודע כבר מה היא תכלול. מטורף ככל שזה יישמע, הוא ניסה להעביר את התחושה שהוא באמת אוהב את המצב הנוכחי.
רוסיה המבודדת, המתמקדת באספקה עצמית ובהחזרת "טריטוריות היסטוריות", המתייחסת לאופוזיציונרים כבוגדים, שצבאה פועל ללא הרף – רוסיה הזאת היא המדינה שפוטין רצה כנראה לנהל. במדינה הזאת, כמו באוקיאניה של אורוול, מלחמה נצחית היא הנורמה; זה מה שדרוש כדי לשמור על האוכלוסייה צייתנית.
חלומו של פוטין על תפקיד הקיסר במלחמה אינו בר קיימא אם יפסיד במלחמה. אבל נראה שפוטין מדחיק כל מחשבה על ניצחון אוקראיני, מתוך אמונה נחרצת ביתרון הגודל של רוסיה ובסבלנותו האגדית של העם הרוסי, שהופגנה בשנה החולפת.
ההצהרה של נבלני, לעומת זאת, היא קריאה לסיום המלחמה – אכן, לכניעה רוסית, שכן "השילוב של לוחמה תוקפנית, שחיתות, גנרלים כושלים, כלכלה חלשה, וגבורה ומוטיבציה גבוהה של כוחות הגנה יכולים להניב רק תבוסה". ככל שהמלחמה תסתיים מהר יותר, כך רוסיה תוכל להחזיר את "היחסים הכלכליים הנורמליים עם העולם המתורבת" – ביטוי מצער שפוטין, במקרה או שלא, התייחס אליו בנאומו, בהצביעו על כך שלמערב אין מונופול על התרבות.
מה שנבלני אומר הוא בדיוק מה שהמערב היה רוצה לשמוע ממנהיג רוסי. אבל נבלני איננו מנהיג רוסי, הוא אסיר. והוא יוכל להחזיר לעצמו את חירותו רק אם פוטין יודח איכשהו. לא פלא שהוא חולם על תבוסה ותומך במסירת קרים בחזרה לאוקראינה, צעד שהוא היסס להציע בעודו חופשי.
אלא שבמסר של נבלני לא הופיעה דרך ריאלית לתבוסה כזאת. בהצהרתו נרמז שעל האוקראינים להשיג ניצחון, ובהצהרה של פוטין נרמז שעל אוקראינה להתיש את עצמה במלחמת אינסוף. בשני המקרים עתידה של רוסיה נתון בידי האוקראינים, תוצאה בלתי צפויה של שנת הלחימה הקשה ביותר מאז ראשית המאה.
