עם כל הכבוד לרפורמה המשפטית, ויש כבוד, בקמפיין הליכוד בבחירות הונפו דגלי הביטחון האישי ויוקר המחיה. הרפורמה, גם אם לא הוחבאה, לא תפסה את קדמת הבמה. לא בסרטוני התעמולה, לא בדפי המסרים, אפילו לא בנאום הניצחון של נתניהו בליל הבחירות. כרגע היא מרכזת את סדר היום ומהדקת את הקואליציה. ובכל זאת, אחרי פחות מחודשיים של כהונה, כבר קשה להסתיר את הסדקים שפוערת המציאות בממשלה ההומוגנית שהבטיחה להכניע את הטרור ואת עליות המחירים.
חודש דמים קשה נרשם בגזרה הביטחונית. הטרור שוב מרים את ראשו, כולל שני פיגועים בירושלים עם 11 נרצחים. יותר משלושים רקטות שוגרו לעוטף עזה, אבל תגובת ישראל, בינתיים, מתונה מזו שנקטה הממשלה הקודמת במצבים דומים. ראשי מערכת הביטחון מתריעים שהסלמה נוספת לפנינו, וכבר נלחשת בקואליציה השאלה: האם השר לביטחון לאומי ישרוד את הרמדאן הראשון שלו בתפקיד? בשבוע שעבר, אחרי פינוי הכרם בבנימין, הכריז איתמר בן־גביר ש"לא אל הנער הזה התפללנו". המשך חילוקי הדעות בינו ובין נתניהו ובכירי הצמרת הביטחונית עלול להפוך את הנשיאה בעול האחריות לבלתי נסבלת בשביל מי שהציב רף ציפיות בלתי אפשרי כמעט.
גם בכלכלה: האינפלציה ממשיכה לעלות, ובעקבותיה הריבית ומחירי המשכנתאות. השקל נחלש, ויש סימנים שאפילו דירוג האשראי של ישראל בסכנה. למשבר הזה יש קשר לרפורמה. גם אם מהלכי החקיקה לא יפגעו בכלכלת ישראל בטווח המיידי או הארוך, נבואות הזעם כבר מגשימות את עצמן. הרפורמה אינה רעה בהכרח לכלכלה, אולי להפך, אבל רפורמה ללא הסכמה רחבה, שבכירי המשק מתייצבים לצד מתנגדיה, דווקא כן.
רבים מכלכלני העולם עוקבים אחר תקציב המדינה הקרוב, מה שמצמצם את יכולת התמרון של סמוטריץ' ונתניהו. התקציב, אם יהיה מדוד ואחראי, עלול לאכזב עוד קבוצות לחץ בקואליציה, וכנראה גם יכלול הפרה של כמה מהבטחות הבחירות הפופוליסטיות שעדיף היה לא לפזר מלכתחילה, כמו חינוך חינם מגיל אפס עד שלוש. בינתיים שר האוצר משדר עמידות במבחן המקצועי החשוב ביותר שלו: הוא מתייעץ עם אנשי המקצוע, מבטיח ריסון תקציבי ואחריות, נזהר לא לפרוץ את מסגרת התקציב ומקפיד להגן על עצמאות בנק ישראל. אבל הוא גם איש פוליטי וגם השר במשרד הביטחון, ולפי דיווח השבוע איים להצביע נגד התקציב שלו עצמו אם לא יקבל את הסמכויות שהובטחו לו במשרד הביטחון.
סמוטריץ' לא לבד. שותפו בבחירות כבר נערך לקרב על תקציב ביטחון הפנים, וגם שר החינוך קיש מאיים להתנגד בגלל הפגיעה בחינוך. וזה עוד לפני המפלגות החרדיות: ידו הקפוצה של סמוטריץ' עשויה לתסכל מאוד את השותפים בש"ס וביהדות התורה, כשיגלו שמה שמוגש להם רחוק מנוסח ההסכם הקואליציוני שנכתב בתיאבון רב.
במקום פשרה, המילה החמה החדשה היא הידברות. כלומר: השאלה היא לא איך יסתיימו השיחות, אלא האם הן יתחילו. הפעיל הנמרץ ביותר בנושא, נשיא המדינה, כבר הרבה פחות בטוח בעצמו, אחרי שקריאתו להתחיל את השיחות הושבה ריקם. פשרה משמעה ויתור הדדי, אבל שני הצדדים משוכנעים שביכולתם להשיג ניצחון מלא. בהתחלה היה אפשר להאשים את הקואליציה בשיכרון כוח, עכשיו גם באופוזיציה אפשר לזהות התבשמות לא קלה. המחאה הצליחה מדי. התפיסה המרקסיסטית הנושנה, שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר, שוב מנשבת בשמאל. החתירה לאיזון הרפורמה התחלפה בתקווה שהקואליציה תישאר על העץ הגבוה, נטולת סולם, עד שתצנח ותתרסק.
מרב מיכאלי כתבה השבוע בכנות מדוע לדעתה יש לסרב לעצם ההידברות. נתניהו כבר הבטיח לאמריקנים שישיג "הסכמות רחבות" לרפורמה, משום שהלחץ הבינלאומי והתייצבות האליטות הביטחוניות והכלכליות בישראל דחקו אותו לפינה. לשיטת מיכאלי, הוא "מסתובב עם מחסנית ריקה ומאיים שיעביר את הרפורמה. אבל ללא הסכמות של חלקים נכבדים באופוזיציה, לא יוכל להעביר אפילו סעיף אחד". לא משנה אם היא צודקת, מה שמשנה הוא שזה מה שהיא חושבת. אם האופוזיציה משוכנעת שניצחה, לא תהיה פשרה.
ראש האופוזיציה, מנגד, משוכנע שהרפורמה תעבור ככתבה וכלשונה, אבל גם זה לא מעודד את לפיד להתפשר. מבחינה פוליטית האינטרס שלו הפוך. המהומה משרתת אותו היטב. המחנה שלו התאחד לראשונה סביב רעיון; המהפכה המשפטית יוצקת תוכן אמיתי אל הרל"ביזם. לא עוד שלילת נתניהו כמסר יחיד, אלא ויכוח עקרוני, אתוס חדש. המשמעות היא שגם בעידן שאחרי נתניהו, ספק אם המערכת הפוליטית תחזור לשפיות.
לפי התרחיש שמשרטט לפיד, הרפורמה תיחקק בלי פשרה, בג"ץ יפסול אותה, ואז יתממש תרחיש האימים של המשבר החוקתי. ההכרעה תהיה של הרצי הלוי, קובי שבתאי, רונן בר, דדי ברנע ועוד שורה ארוכה של פקידים בכירים: הם יחליטו אם לציית לבג"ץ או לכנסת. רגע כזה יפגע אנושות בכלכלה, עם או בלי דם ברחובות חלילה. אז, מעריך לפיד, יתרחשו חילופי שלטון.
לשיטתו יש רק נתיב אחד למניעת האסון האפשרי, אבל הוא לא עובר דווקא אצל בכירי הליכוד. זה הנימוק שלפיד מציג לדוחקים בו להכריז על החרמת ההצבעות בכנסת. הוא מעוניין להישאר במגרש כדי שתהיה משמעות למרד פנימי בליכוד. בנאומו בשבוע שעבר סימן לפיד שבעה שמות: אדלשטיין, ביטן, ברקת, דנון, דיכטר, גלנט וישראל כץ. הפנייה אליהם התבססה לא רק על רקע אידאולוגי אלא גם על מרירות פוליטית מצטברת.
כל אחד מהם, אפילו יואב גלנט שזכה במשרד הביטחון, משוכנע שנתניהו פגע בו ושנמך אותו. לא במקרה כינה לפיד את לוין "ראש הממשלה האמיתי". הוא ניסה לנגן על פרנויה אפשרית של נתניהו, ובו בזמן לעורר את קנאתם של שאר הליכודניקים. בינתיים לא נראה שהמהלך נושא פרי. אדלשטיין נעדר בגלל נסיעה לאוקראינה, ביטן לא מסתיר את דעתו על הצורך בהידברות ופשרה, אבל מכאן ועד מרד הדרך ארוכה.
גם אם מנהיגי השמאל לא יבואו להתפשר, הימין יכול לנסות לדבר עם דעת הקהל באופן ישיר. צריך שניים לטנגו, אבל אפשר להציג לציבור עצמו צעדים מרגיעים ואולי כך להרוויח לגיטימציה.
בינתיים נראה שהמאמץ הקואליציוני מושקע בכיוון ההפוך. אם הרפורמה המשפטית היא המנה העיקרית, אי אפשר להתעלם מהתוספות בצד. עם פסקת ההתגברות שהועברה השבוע בקריאה טרומית, הקואליציה קידמה גם את חוק דרעי השני. כלומר, במקום שיח להסדרה עקרונית של היחסים בין הרשויות, הדרישה שבג"ץ לא יוכל לדון בחוקי יסוד מלווה בדוגמה הגרועה ביותר: חוק יסוד פרסונלי שנועד להחזיר לשולחן הממשלה את דרעי, שלא נהנה מפופולריות רבה גם בקרב תומכי הממשלה.
באותה ישיבה אושר גם חוק החמץ, שיתיר פשפוש בתיקיהם של באי בתי החולים, כאילו דתיים וחילונים אינם מסוגלים לכבד זה את זה בלי אכיפה וכפייה. גם חוקים שראויים לדיון ענייני, כמו חוק מח"ש או החוק שיאפשר לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, נתפסים עכשיו כחלק ממגמה אנטי־ליברלית כוללת.
מעל כל אלה זהרה נוכחות שיא של נציגי הליכוד בוועדת הכספים. על הפרק עמדו הכרה בשני מעונות רשמיים לראש הממשלה, הכפלת תקציב הביגוד, מימון נסיעות רעיית רה"מ ועוד. אני מהחושבים שמדינת ישראל צריכה לממן את הוצאותיו של כל ראש ממשלה בלי להתקטנן. ניהול מדינה הוא משימה קשה ותובענית, שלא שמורה לעשירים בלבד, ובמונחי מדינה זהו כסף קטן תמורת ראש ממשלה עם ראש נקי. אבל העיתוי ועוצמת ההסתערות על הוועדה מלמדים על ניתוק יוצא דופן. פתאום גם תומכי צמצום עילת הסבירות עלולים לשאול אם כל זה סביר.
