הפגנות הענק בתל־אביב ובירושלים, הדיונים הסוערים מאוד בוועדת החוקה ובמליאת הכנסת, עוצמת הדיצבלים בדיון הציבורי וגם הקריאות החוזרות ונשנות לפשרה מעידים כולם שלא מדובר בעוד מחלוקת ציבורית אחת מני רבות. למה? מדוע דווקא הרפורמה המשפטית מקרבת את השיח הציבורי לנקודת הרתיחה? קרוב לוודאי מפני שהתהליך המתרחש כעת לנגד עינינו הוא התגוששות הגמוניה וכוח בין אליטה שלטת לציבור שקורא עליה תיגר, כזה שהאנושות חוותה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה.
נתחיל בכמה הנחות יסוד: אין חברה בלי אליטות. הון פיזי, הון תרבותי והון סמלי לעולם אינם מתחלקים באופן שווה, אפילו לא בין חברי קבוצת דגניה א' חצי שנה אחרי הקמתה. אליטה היא קבוצה המחזיקה באחד מסוגי ההון הללו או בכמה מהם בשיעור גבוה בהרבה מחלקה היחסי באוכלוסייה. אליטת ההייטק, האליטה האקדמית, האליטה הצבאית והאליטה העסקית מחזיקות כל אחת בהון מסוגים שונים. הצד השווה שבהן הוא כמות ההון חסרת הפרופורציות לגודלן. ההון, בתורו, מעניק למחזיקים בו כוח, שמרוכז בידי קבוצה קטנה יחסית.
כל קבוצה בחברה פועלת לשמירה על האינטרסים של עצמה, והאליטות אינן חריגות בכך. אבל מאחר שהן קבוצות מיעוט, השוויון הדמוקרטי הבסיסי המתבטא בעיקרון של "אדם אחד – קול אחד", מאיים עליהן. לכן, במסווה של ערכים מוסכמים לכאורה (דמוקרטיה, שוויון, הגנה על זכויות וכו'), פעלו האליטות במשך שנים לכרסום כוחה של המנהיגות הנבחרת בשיטה הדמוקרטית הפשוטה, ולהעברת הכוח למוקדים אליטיסטיים שהכוח שלהם אינו מצריך תמיכה של ציבור רחב, אלא השתייכות למוסדות מסוימים.
בית המשפט, הייעוץ המשפטי, אגף התקציבים והחשב הכללי באוצר הם רק כמה דוגמאות למוסדות כאלו, שנועדו לכאורה להגן על האזרחים מגחמות נבחרי הציבור וממעשי שחיתות, אך למעשה כרסמו בכוחו להשפיע על קביעת המדיניות. הכרסום הוצדק באמצעות הגנה אמיתית או מדומה שנתנו המוסדות הללו לקבוצות מוחלשות מסוימות, אך מטרתו הראשית הייתה ונותרה שימור האליטות עצמן.
הרפורמה המשפטית העומדת כעת על הפרק היא ניסיון שחרור מכבלי שלטון האליטות, מהלך שמטרתו להשיב את הכוח לידי המערכת הפוליטית, הכנסת והממשלה, שנבחרת בשיטה הדמוקרטית־שוויונית האמורה לעיל: "אדם אחד – קול אחד". לאליטות, שכוחן עדיין במותניהן, אין מנוס אלא להיאבק בה עד חורמה.
האם מלחמת השחרור הזאת עתידה להצליח? למרבה הצער, התשובה כנראה שלילית. אפשר לנצח את האליטות זמנית, אך לעולם לא להכניע אותן סופית. ראשית, מפני שהציבור הרחב לא יכול להסתדר בלי האליטות. הוא זקוק לכסף שלהן, לידע שלהן ואפילו להון הסמלי שהן אוחזות בו, כלומר להילת הגבורה של הגנרלים חותמי העצומות או ל"סטארט־אפ ניישן" של ההייטקיסטים המוחים. מעבר לכך, ההשתחררות מהאליטות אינה אפשרית משום ששום חברה אנושית על פני האדמה אינה מתקיימת בלי אליטות. אם כל האליטות הקיימות יגורשו באלימות מהמדינה (תסריט דמיוני לחלוטין), בתוך זמן קצר יקומו אליטות חדשות (דגניה א', זוכרים?). אין חלל. והאליטות החדשות ינהגו ממש כמו האליטות שהחליפו.
אכן, השאיפה לנצח את האליטות היא טבעית, ומלווה שכבות רחבות בציבור לאורך ההיסטוריה. הגמרא במסכת פסחים מצטטת את עדותו של רבי עקיבא על עצמו: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". אבל גם את סופו של הסיפור אנחנו זוכרים: רבי עקיבא הפך בעצמו לאחד מראשי אליטת תלמידי החכמים.
מאחר שהמאבק באליטות לא יסתיים בניצחון של הציבור הרחב, אין טעם לשלם את מחירו הכלכלי והחברתי של מאבק עד חורמה. היעד הסופי של המאבק המוצדק הנערך כעת במוקדי הכוח צריך להיות הסטה של נקודת האיזון. החזרה של חלק מהכוח לציבור הרחב, על חשבון האליטות, אך בלי לחצות את הקו הדק שמעבר לו הפגיעה בהן מזיקה לציבור כולו.
