אחד החששות העיקריים שעולים בציבור כאשר אנו מדברים על שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שהוועדה תקבל רוב לפוליטיקאים מהקואליציה, תאפשר להם למעשה למנות שופטים כרצונם ותבטל את יכולת הווטו של שופטי העליון למנוע את מינויו של מי שהם לא רוצים, היא הטענה לפיה שליטת הקואליציה בוועדה תאפשר לראש הממשלה למנות את מי שהוא רוצה לבית המשפט העליון. טענה זו מקבלת אף יותר יחס משמעותי כאשר הטוענים אותה מתייחסים לראש הממשלה בנימין נתניהו אשר עומד למשפט בימים אלו ומנסים לייחס כך את הרפורמה המשפטית לפרשיות נתניהו.
טענה נוספת היא כי במדינת ישראל, בשונה מדינות אחרות בעולם, אין הפרדת רשויות אמיתית בין הרשות המחוקקת-הכנסת לרשות המבצעת-הממשלה ולכן למעשה אם נבטל את יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת אז כל הכוח לשליטה במדינה תהיה בידיו של ראש הממשלה.
האמת מדובר בטענות מפחידות, אף אחד לא רוצה לחיות במדינה בה אדם אחד מקבל את כל הכוח והיכולת לעשות כפי רצונו ובלי שום פיקוח על מעשיו, אך האם משמעותה של הרפורמה היא שראש הממשלה יוכל למנות את מי שהוא רוצה ולמעשה להחליף את כל הרכב בית המשפט העליון כך שיהיה לו שליטה עליו?
מדובר כפי שאמרתי בטענה מפחידה, אך למעשה מדובר בכזאת שאין מאחוריה שום בסיס אמיתי. אם נבחן את הדברים נראה כי ישנן מדינות רבות בעולם בהן לרשות המבצעת יש את הסמכות הבלעדית לבחירת שופטי בית המשפט העליון. מדינות דמוקרטיות כמו שבדיה וקנדה אשר ככל הנראה נשמח להיות בחברתן. אך גם אם לא נבחן במבט השוואתי אלא נבחן רק את הפוליטיקה הישראלית בעשרות השנים האחרונות נראה למעשה תמונה שונה לחלוטין לפיה לא רק שלראש הממשלה אין יכולת בלעדית לשלוט על הקואליציה אלא שלמעשה הקואליציה היא בעלת הכוח על ראש הממשלה.
צורת הממשל בישראל בנויה על כך שחבר הכנסת שזוכה לאמון מרוב חברי הכנסת מתמנה לראש ממשלה. לרוב הממשלה מורכבת מחברי מפלגות הקואליציה שנתנו אמון בראש הממשלה ואפשרו לו לקבל את התפקיד, על בסיס כך נטענת הטענה כי אין הפרדה בין הרשויות ואין איזונים ובלמים אשר יעצרו את ראש הממשלה מלעשות במדינה כרצונו. אבל הנחת מוצא זו לוקה בחסר מכיוון וההיסטוריה מראה כי המפלגה הגדולה ביותר בישראל יכולה להגיע לאזור 40 מנדטים מה שמשאיר לה את הצורך למצוא עוד כ-20 מנדטים במפלגות אחרות כדי להקים קואליציה והיא חייבת אותם בשביל להקים ממשלה.
בחינה של הקואליציות בכמעט כל שנות קיומה של מדינת ישראל מראה שנדיר ביותר למצוא קואליציה דומה לזו שהייתה לפניה. למעשה אם נבחן את שנות כהונת נתניהו נראה שפעם אחר פעם השתנה ההרכב הקואליציוני בצורה משמעותית ביותר וברוב הפעמים אף היו בו שילובים של ימין ושמאל. כך למשל בשנת 2009 הקואליציה הורכבה ממפלגות ימין ושמאל כאחד: הליכוד, קדימה, העבודה, ישראל ביתנו, העצמאות, החרדים והבית היהודי. בשנת 2013 הקואליציה הורכבה מימין ומשמאל בלי חרדים, ב-2015 הליכוד, כולנו, החרדים, ישראל ביתנו והבית היהודי וב2021 ממשלת חילופין עם גנץ.
ניתן לראות בבירור כי השיטה הישראלית ליצירת ממשלה יצרה מצב בו שום קואליציה לא הייתה דומה לזו שלפניה. במצב בו הקואליציה בוחרת את השופטים ברור שמפלגות הקואליציה ירצו לקבוע מי יהיו השופטים כבר בהסכמים הקואליציוניים ואם ראש ממשלה רוצה למשול ולהקים ממשלה, הוא יהיה חייב לרצות את מפלגות הקואליציה אשר לכולן תהיה השפעה על זהות השופטים וראש הממשלה לא יוכל לקבוע לבד את זהותם.
איזון נוסף הוא אי השרידות של הכנסות בישראל. כל שנתיים בממוצע מתחלפת ממשלה כתוצאה מהשיטה הקואליציונית שנותנת כוח רב למפלגות שונות בקואליציה, כוח שיכול להפיל ממשלה כאשר בממוצע ממשלה בישראל ממנה כשני שופטים במהלך קדנציה. מכיוון ששופטי העליון מתחלפים רק בגיל פרישה, לאף ממשלה אין באמת את האפשרות לשנות את הרכב בית המשפט העליון אלא רק להשפיע במינוי שופטים בודדים. ולכן גם אם נניח כי ייבחר אותו ראש ממשלה במשך 20 שנה ברציפות הוא כל פעם יוכל לנסות למנות שופטים בודדים וגם זה בהתחשב בלחצי ודרישות הקואליציות המתחלפות.
אז האם יש הצדקה לחשש לפיו הצעת השינוי של הרכב הוועדה לבחירת שופטים תאפשר לראש הממשלה לשלוט במינוי השופטים לבית המשפט העליון? כנראה שלא, ובטוח שלא ברמה שתאפשר לו לשלוט על בית המשפט העליון.
