הייתי השבוע בהופעה של חוה אלברשטיין. היא שרה מקבץ משיריה הקלאסיים, בתוספת כמה שירים חדשים יחסית, והקהל יצא מגדרו. קשה היה לא לחוש תחושה דומה לזו שחשתי לפני כחודשיים, בהופעה של מתי כספי ושלום חנוך; תחושה של סוף תקופה. זהו עידן שבו גיבורי התרבות של נעורינו לא רק הולכים ונפרדים מאיתנו, אלא גם אנחנו נפרדים מהם. אנחנו, כחברה, נפרדים מרוחם החופשית ומיכולתם לומר את אשר על ליבם ולאתגר אותנו, ונכנסים לעידן שבו הציבור הישראלי העכשווי, מה שמכונה "האליטות החדשות", מבקש חברה הרבה יותר מסורתית וממושטרת.
אבל מה שיפה בתקופה הזו הוא התחושה ש"האליטות הישנות" החליטו לא רק להשיב מלחמה, אלא בעיקר שהן עושות זאת לא בכלים המשפטיים שהתרגלו אליהן, אלא באותן תכונות נהדרות שיצרו את מעמדן מלכתחילה. הייתי השבוע בהפגנה הגדולה ליד בית המשפט העליון, וראיתי שם את המחזה שלא נראה מזמן במקומותינו: כל הארץ דגלים דגלים, יותר מכל מה שראיתי אי פעם בהפגנות ימין; הישראלים מהמרכז והשמאל והימין הממלכתי החליטו לחזור ולהתגאות בפטריוטיות שלהם, ולהפסיק להשאיר את סמלי הישראליות למחנה הימין. באוויר הורגשה שוב גאוות יחידה. אנשים לא התביישו להסתובב בחולצות "הייתי לוחם במלחמת יום כיפור" או בחולצות של בוגרי סיירת זו או אחרת. אדרבה, לוחמי סיירות הציגו בגאווה את עברם לצד רופאים, הייטקיסטים ושאר מקצועות שהם התשתית לנס ששמו ישראל.
פתאום היה ברור מדוע המהפכה המשפטית מקוממת ישראלים רבים כל כך מכל המגזרים, וכמעט מכל המפלגות. כי הרבה מעבר לסעיפיה הספציפיים, שחלקם בעייתיים מאוד כשלעצמם, המהפכה הזו משדרת גזר דין מוות לכל מה שקסום בחברה הישראלית. הציונות, ובעקבותיה הישראליות, נבנו על גבי שאיפת חירות כפולה: חירות משעבוד לעמים זרים, וחירות פנימית משעבוד לממסד דתי שהלך והתנוון. לא במקרה, החלק בציונות שטען שרק היסוד הלאומי חשוב, והתנגד לערבובו בדגלים חברתיים, הוא גם זה שכינה את עצמו "חרות", ולימים "התנועה הלאומית הליברלית". ולא במקרה אפילו באגף הדתי של הציונות, ובמיוחד בחלקים הצעירים והאוונגרדיים שלו, דיברו על "המרד הקדוש".
את עוצמתה החופשית של הישראליות אפשר לראות גם בהקשר הבא. משלושת יסודותיה של החברה שלנו – היהדות, הישראליות והאוניברסליות – רק הישראליות מתקשה להיות מוגדרת באמצעים משפטיים. בעידן המשפטיזציה זה עמד לחובתה, כאשר רק שני היסודות האחרים, ה"יהודית" וה"דמוקרטית", שניתנים לכימות משפטי, הוכנסו להגדרה החוקתית של המדינה. הישראליות אינה זהה לדמוקרטיות ולליברליות. זו טעותם הגדולה של רבים, כמו גדי טאוב, שיודעים להבחין רק בין ניידים לנייחים. הישראליות היא ביתם של הבוחרים בזהות יהודית וציונית, אבל מתוך חופש ואהבה ולא מחרדת "אין מקום אחר"; ביתם של מי שיכולים להיות ניידים, אבל בוחרים להשתקע במקום שהוא בית.
המהפכה המשפטית הזכירה לנו באופן עמוק את הקשר בין הציונות לליברליזם. שתיהן נולדו מאהבת החירות, וממילא הפגיעה בחירות היא גם פגיעה בזהות הלאומית. קל לראות זאת באמצעות הצבעה על מובילי המהפכה: שני משפטנים צייקנים, שכל הווייתם משדרת לבלרות צמודת טקסט, ששום דבר חופשי או שמח אינו מוכר לה. ולצידם פוליטיקאים חרדים וחרד"לים, שהפחד מהחופש טמון בדנ"א שלהם.
מילה אחרונה על הציונות הדתית: כוחה וקסמה היה תמיד בחיבור בין הישן לחדש, בין החופש למחויבות. ודוק: החיבור לא היה רק בבחינת תערובת מלאכותית, אלא תרכובת שבה החופש שסימל "החדש" אפשר גם מבט ופרשנות מרעננים כלפי התרבות הישנה. אם תתנכר הציונות הדתית לחיבור הזה, ותעדיף את הדרך החרדית־חרד"לית, דבר לא יישאר מקסמה. היא תהפוך לסרח עודף של החרדיות; זו שהולכת ומתנוונת משום שקידשה את "חדש אסור מן התורה". אדרבה, הציונות הדתית יכולה וצריכה לשמש נושאת דגל לכלל המחנה הציוני, איך משלבים ישן וחדש, חופש ומחויבות, באופן שכל אחד מהצדדים מגביה את זולתו במקום להקטין אותו.
