האקדמיה הישראלית כמרקחה. יוזמות לפעילות נגד הרפורמה המשפטית יוצאות כמעט מכל האוניברסיטאות. בדרך לא לוקחים שבויים, ומשאבי האוניברסיטה מופנים לפעילויות פוליטיות מובהקות. עצומות נחתמות, כנסים נערכים, רשימות הדיוור של החוגים מתמלאות בתכנים נגד הממשלה והכנסת, וישנן אפילו יוזמות להקלות על סטודנטים שמשתתפים במחאה. הגיוס האידיאולוגי והפוליטי מרשים – וכך גם חוסר הסובלנות, דיכוי חופש הביטוי והבריונות שהוא מפגין.
יש כאן שתי בעיות. האחת מדינתית; האוניברסיטאות הן מוסדות ציבוריים. אף שכמעט כל עובד מדינה מרגיש עם הזמן שהמוסד שבו הוא עובד הוא שלו, המוסד נותר ציבורי. צריך להיות ברור מאליו שבתור מוסד ציבורי, האוניברסיטה לא רשאית להשתמש במשאביה למטרות פוליטיות. אסור להקל ראש בעניין. אדם שהגיע לעמדת ניהול באקדמיה – מראשי חוגים ועד נשיאים – והשתמש במשאבים שמדינת ישראל העמידה לרשותו לצרכים אקדמיים כדי לקדם מאבק פוליטי נגד הממשלה, מפר אמונים. פשוטו כמשמעו.
בעיה חמורה עוד יותר נוגעת ללב העשייה האקדמית, שבתיאוריה כוללת סובלנות לדעות וגישות חולקות, אך בפועל מתגלה כמשטרת מחשבות. כשהמוסדות האקדמיים נראים כנחשול אידיאולוגי מגויס למטרה פוליטית מובהקת, אחת משתיים: או שאין בהם מי שחושב אחרת, שזו כמובן תקלה חמורה בפני עצמה, או שהרוב הפרוגרסיבי דורס בו בלי היסוס את המיעוט האקדמי שאיננו חלק משורת המקהלה.
מספקנית הפכה האקדמיה לפסקנית. את העניין המחקרי החליפה אמת ידועה מראש, את ההוראה החליפה אינדוקטרינציה
אבל היחס לאנשי הסגל שחוששים כיום להתבטא, הוא עוד חלק הבעיה הקטן. כשהעמדה הופכת למוסדית הבעיה המדאיגה יותר היא העוול שנעשה לסטודנטים. כל סטודנט שתומך ברפורמה נחשף כעת להודעות ממסדיות מבכירי האוניברסיטאות שמציירות אותו כמי שמהווה "סכנה ממשית", "פוגע בדמוקרטיה", תומך ב"הפיכה משטרית", "מפלה ומדיר", "שונא להט"ב", ועוד כיוצא באלה ביטויים שאפשר למצוא בפניות רשמיות של האוניברסיטאות לסטודנטים ולסגל.
זוהי בריונות לשמה. כך נראית השתקה אידיאולוגית של האוכלוסייה החלשה באקדמיה, זו שתלויה במוסד ובחבריו. במשטר האימה הזה צריכים לחיות הסטודנטים הלאומיים־ליברליים, הימניים, השמרנים, הדתיים, וכל מי שתומך ברפורמה המשפטית. במפגן של חוסר מודעות מרהיב, האקדמאים הללו עוד כותבים לסטודנטים המדוכאים שהם עושים זאת בשם "חופש הביטוי", ה"סובלנות" וה"שמירה על זכויות הפרט". אם זה לא היה טראגי, זה היה קומי.
ההקצנה של האקדמיה והפיכתה למנוע של אקטיביזם פוליטי – שהופכות מה שבמקור היה מוסד מחקרי, חינוכי, פלורליסטי ומשמר ידע, לבית חרושת אידיאולוגי – אינן עניין מקומי. המגמה מוכרת ומתועדת ברוב העולם המערבי. האקדמיה הפכה מספקנית לפסקנית. את העניין המחקרי החליפה אמת ידועה מראש, את ההוראה החליפה אינדוקטרינציה, ואת החירות – עריצות. באקדמיה הפרוגרסיבית אין יותר התחשבות בסטודנטים ובחברי סגל שחושבים אחרת. אין שני צדדים למטבע, אין יותר מורכבות; הבהירות האידיאולוגית החליפה אותה. האקדמאים איבדו מודעות עצמית, והחלו, במוסרנות "נעורה", לטהר את הסגל ולהתעמר בסטודנטים שאוחזים בדעות ואמונות שונות.
ככל שחולף הזמן מתברר שיש מחיר גדול לשינוי הייעוד האקדמי. ארה"ב, עם אהבת הסטטיסטיקה והשקיפות שלה, מספקת את הנתונים המסודרים ביותר. מתברר שלא רק שהמרצים הימניים נעלמים מהנוף – וכך האקדמיה הולכת ומיטפשת, כפי שקורה לכל תיבת תהודה עצמית בלי דיון וביקורת – אלא שגם ההרכב הפוליטי של הסטודנטים הופך להומוגני. ניכרת גם ירידה באיכות האקדמית ובמידת האמון של השוק הפרטי באוניברסיטה.
נרחיב. בשנים האחרונות בארה"ב ישנה צניחה של מיליונים במספר הסטודנטים. התואר כבר לא משתלם. הזמן והכסף שמושקעים בו יורדים לטמיון. בתוך הירידה הזו בולטים הסטודנטים הרפובליקנים, שהחליטו לוותר על ההשכלה שלא מחזירה את ההלוואות שמממנות אותה, ועל החיים תחת מכבש אידיאולוגי שבו הם האויב.
יתר על כן, האידיאולוגיה ה"נעורה" מתבטאת לא רק בתכנים אלא גם באופן ארגוני. ראשית, האוניברסיטאות התנפחו באנשי מנהלה שממשטרים את הקמפוסים לפי האופנות והערכים הפרוגרסיביים העדכניים, והופכים את הבירוקרטיה האקדמית לחור שחור תקציבי. שנית, ה"נעורות" שינתה את אופן הקבלה לאוניברסיטה, ופגעה קשה במריטוקרטיה שהייתה נהוגה בה – כולל במדעי הטבע ובתארים הטכנולוגיים. סף ההרשמה כויל מחדש באופן דרמטי לטובת קריטריונים כמו מוצא, זהות מינית, ובאופן סמוי יותר גם אידיאולוגיה.
מובן מאליו שיש בסינון החדש מוטיבים גזעניים, כפי שהוכיחו בארה"ב סטודנטים אסייתיים, שהופלו לרעה במספרים גדולים. אבל הבעיה הגדולה עוד יותר נובעת מכך שאי אפשר לזייף כישורים. העובדה שהאוניברסיטאות מסננות החוצה סטודנטים מעולים כדי לעמוד באידיאלים כמו "שוויון", "הוגנות" ו"קִדמה", מחוללת פחת משמעותי בערך שיוחס לתואר אקדמי.
שוק העבודה האמריקני לא ממתין, וכבר מגיב למציאות שבה התואר מעיד יותר על התאמה לקריטריון קבלה פרוגרסיבי ופחות על כישרון. החברות הגדולות משנות את מודל ההעסקה שלהן, והחלו להשקיע הרבה יותר במבחני סינון והכשרות פנימיות. זוהי מכה קשה מאוד לאוניברסיטאות, מכיוון שכך מתייתר עוד יותר הצורך בתואר היקר.
בצד האקדמי מגיבים על המשבר ועל הצרכים החדשים בכך שהם מפחיתים מאוד את המשרות האקדמיות שמעניקות קביעות, ומקילים על האפשרות לבטל קביעות קיימת. הבעיה היא שגם על זה יש תגובה: פחות ופחות בעלי תארים מחפשים היום משרות באקדמיה. העבודה האקדמית נחשבת למסלול קשה, מפרך ועם סיכויי הצלחה קטנים, ואילו ההצעות בשוק העבודה מפתות יותר.
המשבר, אם כן, מגיע מכל עבר: סטודנטים, סגל צעיר, סגל ותיק, אדמיניסטרציה, תכנים ורמה. חלק גדול מהמחקר המדעי והטכנולוגי מתבצע היום בשוק הפרטי. מדעי הרוח והחברה, שנוסדו על מנת לספק ערך אינטלקטואלי, מדינתי ואזרחי, הפכו את עצמם לאקטיביסטים פוליטיים, סוכני פרוגרס שלא מספקים ערך ממשי – וכצפוי גם חווים ירידה בהרשמה.
המגמות הללו הוחרפו מאוד בזמן הקורונה, ובהחלט ייתכן שהן מצביעות על כך שהאקדמיה במאה ה־21 הופכת לפיל לבן, דינוזאור מהמאה ה־19, שחייב לעבור שינוי וכיווץ דרמטיים. עלויותיו האסטרונומיות אינן מוצדקות ביחס לתרומתו, שהופכת בכל שנה לשולית יותר. ישראל נוהגת לפגר אחרי המערב בכעשור. לפיכך בעוד כמה שנים נתחיל להרהר, כאחרים במערב, בהצדקת המימון היקר של מוסדות מנוונים ומיושנים, שבזמן שהם מתנהלים כלפי הציבור שמממן אותם בהתנשאות ודורסנות, הם מטיפים לו על "צדק חברתי".
