הרפורמה שמצויה בשלבי חקיקה מתקדמים וגורמת לסערה רבתי במדינה בשבועות האחרונים היא לא רק משפטית. אפשר אפילו להעז ולומר שהנושא המשפטי הוא לא החלק המרכזי בדרמה הציבורית.
בטור הזה נשרטט קווים לדמותם של שלושה מנועים, שכולם עובדים בימים אלה במלוא עוצמתם, המאפשרים יחדיו את המראתה של התוכנית ואולי בהמשך גם את יישומה בפועל. הניתוח הזה מיועד למי שרוצה לנסות להגיע להידברות אמיתית, שיכולה להרגיע את הרוחות ולאפשר דיון עומק שנוגע בשורשי המציאות הישראלית. אחרת, גם אם המשבר הנוכחי ייפתר איכשהו באמצעות פלסטר שיומצא בבית הנשיא או במקום אחר, אנו נידונים להתפרצות מחודשת שלו. פלסטר לא יכול לרפא מחלה כרונית.
המנוע הראשון הוא אישי. בנימין נתניהו, שדיבר אחרת לגמרי על מערכת המשפט לפני עשור, משוכנע שהיא עשתה לו עוול נוראי, והוא חדור תחושת נקמה. שותפו הקואליציוני אריה דרעי מרגיש שהמערכת קיפחה אותו בהרשעתו ובשליחתו לכלא, וגם הוא נחוש להראות למערכת המשפט מי הבוס. אצל יו"ר ש"ס יש גם השלכה מיידית למערכה הנוכחית – האפשרות לחזור לכהן כשר. בניגוד למה שטוענים רבים מקרב מתנגדי הרפורמה, נתניהו לא פועל נגד מערכת המשפט כדי לבטל את משפטו. מי שעוקב אחר הנעשה באולם בית המשפט המחוזי בירושלים מבין שכנראה למעט בתיק 1000, האישומים הגדולים והבומבסטיים בתיקי 2000 ו־4000 מתפוגגים מעצמם.
המנוע השני הוא אידיאולוגי. מייצגים אותו שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט ח"כ שמחה רוטמן. פגשתי השבוע שניים ממנסחי הרפורמה. הם הראו לי התכתבויות ענפות, מסודרות ויורדות לפרטי־פרטים שנערכו שבועות רבים לפני שמישהו במדינה ידע בכלל להגות את המילים "מהפכה משפטית", המככבות היום בתקשורת. שמחה רוטמן כתב שני ספרים בנושא, ומשנתו מוצגת בהם באופן בהיר ומנומק. איש לא יכול לטעון שיריב לוין מתנהל בגחמנות כשאינספור ציטוטים שלו על הצורך הדחוף בשינוי עמוק ויסודי במערכת מצויים למכביר בכל נקודת זמן בהיסטוריה הפוליטית שלו. מאחוריהם ניצבים אנשי פורום קהלת ולא מעט אנשים שמבינים במשפט, רבים מהם מהמגזר הציוני־דתי, שמתכננים את המהלכים האלה כבר שנים ארוכות.
אבל שני המנועים הללו לעולם לא היו מצליחים להרים לאוויר את הרפורמה המשפטית הכבדה הזו ולהטיס אותה בשמי הפוליטיקה הישראלית בלי המנוע השלישי. הוא אומנם נסתר, לא מדובר, לא מקיים מסיבות עיתונאים, ובעיקר נמצא מתחת לרדאר התקשורתי – אבל הוא זה ששואג עכשיו ומאפשר את כל מה שרואות עינינו. והמנוע הוא המספר הבא: 1,508,300. קצת יותר ממיליון וחצי בני אדם שהצביעו לליכוד ולש"ס. האנשים והנשים הללו, ברובם המוחלט, מרגישים מודרים כבר שבעה עשורים וחצי מיותר מדי אליטות שמנהלות את המדינה מכיוונים שונים: האליטה התקשורתית, האליטה האקדמית, האליטה המשפטית והאליטה התרבותית.
למעשה, יש רק שתי אליטות שהאנשים הללו מרגישים שווים בהן – השלטונית והצבאית. תגידו, מה אתה רוצה? הם ונציגיהם שולטים כבר ארבעים שנה במדינה. אז זהו, שזה מה שיפה בחברה אנושית – אליטות כמו אלה שמניתי יכולות להחזיק את השלטון במקומות רגישים מאוד, והן אכן עושות זאת בחוכמה ובחריצות, ולמעשה מונעים חלק גדול מיכולת השלטון האמיתית של הרוב הנבחר בקלפי. בחסדי השם, האליטה הצבאית לא מעורבת (עדיין) במחלוקת הציבורית העזה הנוגעת לרפורמה. כלומר, המקום הקובע היחיד שאותם מיליון וחצי אנשים יכולים להתבטא בו הוא הכנסת, ודרכה הממשלה. ואל מול האליטות הרבות שפועלות נגדן וטורקות בפניהן כל דלת אפשרית – ככה הם מרגישים.
אתם יכולים לצעוק עד מחר שזה לא נכון, ולהציג שמות מזרחים שמונו לשופט מחוזי ולטעון שאמיר אבגי משדר בגל"צ. זה רק מחזק את הטענה שלהם: האנשים האלה נותנים גב מלא לכל מה שנתניהו, דרעי, לוין ורוטמן רוצים. את המנוע השלישי לא באמת מעניינים פרטי הרפורמה המדויקים, בדיוק כפי שהם אינם מעניינים את הרוב המוחלט של המוחים. זה עניין שבטי. אבל בתוך שבט תומכי הרפורמה יש חלוקה ברורה של עבודה, ומי שרוצה להתחיל להגיע לליבם חייב להבין את המפה.
עם המנוע הראשון והשני אפשר לדבר, להגיע לפשרה כזו או אחרת, להסתדר. את המנוע השלישי אפשר להמשיך להשתיק, אפשר להתעלם ממנו, אפשר למחוק אותו מהשיח. אבל הוא הדבר היחיד שמאפשר את המתרחש. לכן מוכרח להתחיל שיח אמיתי ונוקב בתוך החברה הישראלית, כזה שחייב לקרות אחרי 75 שנים של עצמאות. חייבים להתייחס אליו ברצינות. אחרת הכול יתפרץ מחדש בנושא אחר, שכרגע אנחנו אפילו לא יודעים לתת לו שם.
הגיע הרגע שבו אין ברירה אלא להביט למציאות בעיניים, ולגבש אמנה ישראלית חדשה שבה הכול ייפתח מחדש. בעקבותיה הציבור הענק הזה יקבל הזדמנויות שוות ואמיתיות בתקשורת – כן, אני יודע שרובה פרטית – ובתחומי התרבות, המשפט ובכל מקום שמתוחזק, מנוהל ומאויש כיום בידי קבוצות מוגדרות מאוד שמחזיקות בקרנות המזבח, כל אחת בתחומה. אנשים בשנת 2023 לא מוכנים לחיות יותר בתודעת אפליה מתמשכת. זה לא אפשרי עוד. הגיע הזמן לישראליות חדשה, שוויונית באמת, שבה כל אחד מוותר על משהו מהפריווילגיה שלו. זה אפשרי אם נבין שהחלופה היא המשך הכאוס והעמקת התהום שאנחנו הולכים ומידרדרים לתוכה.
