אחד הסיפורים המפורסמים מהמיתולוגיה היוונית המלמדים על נפש האדם והחברה, הוא הסיפור על פיגמליון וגלתיאה. פיגמליון היה מלך קפריסאי אשר פיסל דמות אישה יפהפייה, התאהב בה, הלביש אותה, העניק לה מתנות והתפלל שתקום. "האלים" שמעו לתפילתו והקימו "אותה" לחיים בדמות אישה, והוא קרא לה גלתיאה.
בעולם הפסיכולוגיה, רוברט מרטון, שהיה סוציולוג יהודי אמריקאי, טבע את המושג "הנבואה שמגשימה את עצמה" או מה שנקרא על פי הסיפור המיתולוגי "אפקט פיגמליון": אדם או חברה אשר חוזרים פעם אחר פעם על אותם דברים, על אותן נבואות וסיסמאות חיוביות – מביאים לידי השפעה ישירה על ההישגים ועל היכולות של ארגונים ופרטים להשיג תוצאות טובות או להטמיע תפיסת עולם לגבי נושאים מסוימים.
האפקט ההפוך נקרא "אפקט הגולם" – כאשר אותו שימוש בסיסמאות וניסיון להשפיע על אדם משמש למטרות שליליות, להשפיע לרעה ולהצמיד תדמית שלילית לאדם.
במציאות הישראלית לאורך כל השנים, האדם הימני הממוצע יודע שהוא נתפס במיינסטרים התקשורתי כגורם שלילי. השמאל ומנהיגיו הפוליטיים והרוחניים אימץ את התפיסה הזו במשך השנים, וטרח בכל פעם מחדש לחזור על אותן הגדרות, על אותם ביטויים מזלזלים, על אותה הנמכה והשפלה של הימין.
זה החל בעיקר לאחר הבחירות בשנת 1977, עת זכה מנחם בגין בראשות הממשלה לאחר שנים ארוכות של קמפיין מכפיש נגדו, אשר הציב אותו בסופו של דבר בראש מחנה הימין וזיכה אותו בניצחון מוחץ. כבר אז פורסמו קריקטורות מכפישות שמזהירות מפני "בגיניזם". כל מהלך, כל מעשה, כל החלטה ממשלתית – זכו ללעג וקיתונות של בוז מהתקשורת הממוסדת, אותה תקשורת מלאת מדנים ושנאה כלפי כל מה שמריח מתפיסות ימין מדיני. אנשי "הרוח" משמאל, נעמדו על הבמות וכינו את מצביעי הימין בכינויי הגנאי של "צ'חצ'חים", "שין גימלים", וכן על אותה הדרך.
זה המשיך עם השנים בהשמצות פרועות נגד הימין האלים ובקריאות נגד הסתה (על אף שהימין הפגין בצורה שאינה מתקרבת להפרות הסדר החמורות של מפגיני בלפור ושל המפגינים כיום), ואז נפל לידי השמאל הפרי הרקוב שנקרא יגאל עמיר. לא עזר לאף ימני חובש כיפה – השמאל קיבל את הדלק החשוב ביותר במהלך השנים, כדי להצדיק כל השמצה לימין. "הרבנים שלכם הסיתו, הם אחראים לכך, כל אחד מכם אחראי לכך". כן, גם ילדים חובשי כיפה ספגו אז הערות מבחילות על סף האנטישמיות.
במהלך השנים, כל פעם שהתקרב חודש נובמבר, ספג הימין את ההשמצות של "אחריות לרצח", את האצבעות המאשימות ואת הנאומים המחליאים נגד הנהגתו ונבחריו. הדיבורים הרכים לא עזרו, הניסיונות לומר, זה בכלל לא אנחנו, וקשה גם לנו עם רצח רבין – לא עזרו. "אתם אשמים, נקודה".
אחד משיאי ההשמצות הגיעו בגירוש מגוש קטיף או בכינויו המכובס והידוע – ההתנתקות. עשרת אלפים איש אישה וטף, חלוצים אדירים ואמיצים, שנשלחו על ידי ממשלת ישראל להפריח את השממה באזור עזה – גורשו מבתיהם, לאחר החלטה איומה ונוראית של אדם אחד שנפל קורבן להשמצות התקשורת והשמאל והפך את עורו כדי להציל את עצמו. התקשורת הייתה מלאה אז מאמרי שטנה, דיווחים על אלימות אפשרית של מתנחלים, על ירי פוטנציאלי של כדורי צבע על חיילים כדי שאלו יחשבו שמדובר בירי חי ויגיבו בירי, ואז תהיה הצדקה לירי חי על חיילים. המצאה שלמה, שתפסה כותרת בעיתונים וכל מטרתה להשחיר ציבורים שלמים.
הימין יצא לרחובות והפגין, נתקל ביד קשה של רשויות החוק ושתק. כי גם אם מתנהגים בצורה דיקטטורית, גם אם עצרו אלפי אנשים על מחאה, ונערות בנות 14 הוכנסו למעצר לתקופה ארוכה – המדינה חשובה, ולימין לא היה כלי תקשורת או רשתות חברתיות כדי להביע התנגדות או להשיב "מלחמה" תודעתית. לאחר שהימין חזר לשלטון בשנת 2009, נכנס לחיינו המושג הסוציולוגי החדש (שמלווה אותנו מאז באדיקות במשך 14 השנים האחרונות) – "ביביסטים". מילה שהצמידו אליה בין היתר את המילים הבאות: בבונים, בוטים, עדר לוחך קש וגבב, מנשקי קמעות משתטחי קברים והיד עוד נטויה.
כל ניסיון לבצע פעולה (חוקית כמובן) של הפגנת משילות לוותה בקמפיינים שלמים של תבהלה ושל הפחדה. כל הצעת חוק וכל ניסיון להשפיע על סדר יומה של מדינת ישראל הוגדר כ "קץ הדמוקרטיה", "דיקטטורה", "איראן", "מדינת הלכה" וכן על אותה הדרך. התקשורת שכחה שמדובר בסך הכל בניסיון של אנשי הימין לבצע דבר פשוט: ליישם את המצע אותו הם הציגו לציבור ושבשמו ועל בסיסו הם נבחרו וקיבלו את אמון העם.
במהלך השנים האחרונות היו גם אנשים מקרב הימין שנפלו קורבן לאותה שיטה והחלו בתפיסת עולם של השיח הצבוע הרואה בימין מושחת בצורה אוטומטית ובאנשיו "ביביסטים". אנשים אלו לא עמדו בלחצי השמאל והתקשורת מצד אחד ומצד שני החיבוק החם שחיכה להם מעבר למתרס היה מפתה ביותר – לא נבקר אותך ולא נבוא בטענות למעשיך. קופת השרצים שלך נעלמה וכל עוונותיך נמחלו בזה הרגע. רק תגיד – "אתם צודקים".
השמאל ונציגיו הרבים בתקשורת, משתמשים בשיטה הידועה של פעיל השמאל הרדיקלי, היהודי האמריקאי סול אלינסקי, שיטה אותה הוא פרסם בספרו "כללים לרדיקל". במהלך השבוע האחרון הציג העיתונאי אראל סגל, בטור מצולם בערוץ 14 את עיקרי כללי השיטה, כאשר הידוע והמרושע שבהם הוא הלעג. וכך כותב אלינסקי: "הלעג הוא הנשק האימתני ביותר של האדם. אין נגדו הגנה. זה אי-רציונלי, זה מרתיח. זה גם פועל כנקודת לחץ המאלצת את האויב להציע ויתורים".
הלעג לא צריך להיות מבוסס על משהו אמיתי. זה שאין אמת בדברים, זה שההגזמה הפרועה והשקרית היא הבסיס לאמירות, לנאומים ולטורים בעיתונים – לא משנה יותר מדי, ובימים אלה אנו רואים זאת בצורה ברורה במהלך הקמפיין הגדול של השמאל נגד הרפורמה המשפטית המקודמת בימים אלו על ידי נציגיו של הימין שניצח בבחירות האחרונות. זה התחיל בניסיון לייצר דה לגיטימציה לכך שהימין על אף נצחונו וההישג של 64 מנדטים לא קיבל מספיק קולות שיצדיקו את המהלך ההיסטורי, עבר להפחדות שאנחנו בדרך להיות דיקטטורה, ומשם לתבהלה כללית הנוגעת לכל תחומי החיים – כלכלה, הייטק, חינוך, דת ועוד ועוד וכל זאת תוך עידוד BDS דה פקטו.
כמו פיגמליון, המתפלל לתחיית פסלו, מתפלל השמאל שתחזיותיו יצדקו, שהימין שהוא כל כך טרח להטמיע בו במהלך השנים את היותו "בבון" ואלים, יוביל מהלך שבאמת ירסק את הכלכלה. לא מעניין אותם הנזקים, לא מעניינת אותם ההידברות. מעניין אותם שהימין יפסיד – ויהי מה. "שורפי אסמים" כינו חברי הקואליציה הקודמת את אנשי הימין שמחו על גניבת הקולות שעליהן קמה הממשלה הקודמת. העניין הוא שעכשיו הם לא שורפים את האסמים. הם שורפים את כל השדות ואת היערות והמטעים.
נכון שבשנים האחרונות קולו של הימין עלה, בין אם זה באפיקי התקשורת ובין אם זה דרך הרשתות החברתיות, אך לצערנו הרב השמאל והאליטה התקשורתית הם אלו שנפוצים יותר בקרב ציבורים שלמים, והם אלו שמכתיבים את סדר היום ומשמיעים את מסע ההפחדה והלעג בבתי אזרחי ישראל.
ומתוך כך שבמערכה התקשורתית הימין מפסיד נותרו לו שתי ברירות עיקריות: להיכנע או להמשיך עד הסוף.
על כתפיהם של יריב לוין ושמחה רוטמן (וכל שאר חברי הקואליציה הזו) עומדת משימה כבדה, ולעת כזאת הם "הגיעו למלכות". רק מי שיעמוד מול הלעג, מול ההכפשות, ומול ההפחדות ולא יאפשר להן להיכנס פנימה אל הקודש ואל הלב – יצליח לשנות את המציאות ולהחזיר את מדינת ישראל להיות שוב דמוקרטיה אמיתית בה הכוח בידי האזרחים ולא בידי מיעוט שיכור כוח.
בשביל זה הלכנו לקלפי.
