שנה בדיוק עברה מאז שהעולם התעורר למחזה מוכר: טנקים מתגלגלים מעבר לגבול של מדינה במזרח אירופה, במטרה להרוג ולכבוש. ב־24 בפברואר 2022 השאלה הנפוצה ביותר לא הייתה אם רוסיה יכולה לנצח, אלא רק כמה זמן יעבור עד שתשיג את כל מטרותיה.
אולם פתגם צבאי ידוע המיוחס לגנרל הגרמני הלמוט פון־מולטקה הזקן אומר: שום תוכנית קרב לא שורדת מגע ראשון עם האויב. ואכן, בשנה החולפת קיבלנו כולנו תזכורת להפכפכותה של המלחמה מרגע שהתחילה. אך האם זה אומר שלא ייתכן שהרוסים ישיגו בסופו של דבר את כל מה שרצו מלכתחילה? ההיסטוריה הצבאית של העולם מלמדת: אין לנו באמת מושג.
1. השעה היפה בלונדון
בריטניה, שנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, סתיו 1940
ב־1 בספטמבר היו הגרמנים בעיצומה של מתקפה אווירית אדירה על לונדון, והיה נדמה שהם עשויים להכניע את הבריטים.
בשנה החולפת הם השלימו את כיבוש רוב אירופה. הסכם סודי עם ברית המועצות נטרל את האיום ממזרח, והגרמנים הגיעו עד ורשה בתוך שבוע והכניעו את פולין בקצת יותר מחודש. כיבוש דנמרק, נורווגיה, בלגיה, הולנד וצרפת באביב הבא היה מהיר וקטלני.
כוחות בריטניה הנסוגים פונו מהיבשת בהצלחה במבצע דינמו; כדי לחסוך את הפלישה הימית המורכבת אל האיים, פצחו הגרמנים בבליץ – מסע הפצצה נמרץ של בריטניה, במטרה לכפות עליה כניעה. ראש ממשלת בריטניה החדש, וינסטון צ'רצ'יל, גייס את האומה למאבק באויב הנאצי במערכה האווירית שנקראה "הקרב על בריטניה".
ביומן ההיסטורי של חיל האוויר המלכותי סוכם 1 בספטמבר 1940 כך: "היום התנהל באותו הדפוס כמו רבים מהימים הקודמים. שקט בשעות המוקדמות, אך באמצע הבוקר זוהתה הצטברות של מטוסי אויב בתחנות המכ"ם… הלופטוואפה המשיך בדפוס הסטנדרטי של שליחת מערך קטן של מטוסים כהסחה, אך הפיקוד התעלם מהם כרגיל. לאחר מכן הגיעו יותר משישים מפציצים מדגמים שונים עם ליווי של מטוסי מסרשמיט בגובה רב יותר.
"רגע לפני חוף קנט הם התפצלו לכמה מבנים קטנים יותר, שכל אחד מהם מיועד למטרה אחרת. שוב היו אלה שדות התעופה של הפיקוד שספגו את עיקר מתקפות הלופטוואפה… עשר טייסות קיבלו פקודת הכן… המפציצים הגרמנים התפצלו לארבעה אזורים שונים בו זמנית".
על אף ההתנגדות הבריטית האמיצה, נדמה שדבר לא יעצור את הגרמנים. האם בריטניה הנצורה תיכנע?
סופו של דבר: היפוך הכיוון במלחמה הושג משום שברית המועצות עברה צד לאחר מתקפת פתע גרמנית נגדה, וגם האמריקנים הצטרפו אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור. עשרות מיליוני מתים ושתי פצצות אטום אחר כך, גרמניה הנאצית חתמה על הסכם כניעה ללא תנאי ב־7 במאי 1945 – ויפן נכנעה ב־15 באוגוסט.
2. מלחמת התשה באיטליה
איטליה, שנה לתוך המלחמה הפונית השנייה, 217 לפני הספירה
חניבעל ברקה, המצביא של קרתגו, חנה באביב 217 לפני הספירה עם צבאו העצום בלב איטליה, אחרי שהנחיל כמה תבוסות קשות ומפתיעות ללגיונות הרומאיים. ברומא פשט הפחד: האם קרתגו, המעצמה האחרת בים התיכון, תכבוש את הרפובליקה הרומאית?
את השנה שחלפה מאז הכרזת המלחמה בילה חניבעל בחציית האלפים מהיספניה (היום ספרד) לאיטליה, בראש צבא שביקש לצעוד היישר על רומא. האסטרטגיה פעלה היטב. בשנה הראשונה ניצח חניבעל פעמיים: קודם בקרב טיקינוס, שהיה בעל ממדים בינוניים, ואז בקרב טרביה, ניצחון מוחץ שהרומאים איבדו בו בין 15 ל־25 אלף חיילים בפעולת כיתור גאונית.
המומנטום היה לחלוטין בידיו של חניבעל. ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס סיפר על מצב הרוח ברפובליקה: "הידיעה על האסון עוררה תדהמה כזו ברומא, שתושביה ציפו להופעתו המיידית של הצבא העוין מול עירם, ולא ידעו לאן לפנות כדי לקבל מעט תקווה או עזרה בהגנה על שעריהם וחומותיהם מפני מתקפה". הקונסולים שמונו למפקדי הצבא התבררו כחסרי תועלת. איש לא ידע מאין תבוא הישועה.
סופו של דבר: רצף הניצחונות של חניבעל נמשך והגיע לשיאו בשנה הבאה, בקרב קאנאי: בגאונות טקטית המיט הגנרל אסון על הצבא הרומי וקטל בין 50 ל־70 אלף מחיילי הלגיונות, ושבה כמה עשרות אלפים מהם.
אבל הרומאים לא התייאשו. "האסטרטגיה הפביאנית" שהגה פביוס מקסימוס הצליחה לעכב את חניבעל במלחמת התשה, ולעכב את הפולש ברחבי איטליה במשך שנים; בינתיים כבשו הלגיונות את היספניה הרחוקה, ופלשו ממנה לאפריקה – מאיימים על עירו של חניבעל. באוקטובר 202 לפנה"ס מחצו לגיונותיו של פובליוס סקיפיו בקרב זאמה את צבא חניבעל, שמיהר לשוב מאיטליה ולהגן על קרתגו. התבוסה הביאה לכפיית שלום מביש שחיזק את הרומאים עוד יותר; במלחמה הפונית השלישית, חמישים שנה אחר כך, העיר נמחתה במהרה מעל פני האדמה.
3. עקשנות יקרה במזרח
מנצ'וריה, שנה לתוך מלחמת רוסיה־יפן, חורף 1905
היפנים אך זה הצליחו לפרוץ דרך בכיבוש פורט־ארתור – נמל מבוצר במנצ'וריה התחתית, לחופי הים הצהוב, שהיה חיוני לאימפריה הרוסית. הרוסים נסוגו מהנמל אך לא אותתו על כניעה. מראשית המלחמה צרו היפנים על הנמל החשוב והתקשו לכובשו, על אף סדרת ניצחונות ביבשה ובים. הצאר ניקולאי השני סירב בתוקף לשאת ולתת, גם כשהפסד רדף הפסד.
כשפורט־ארתור נפל בידי היפנים בראשית 1905 נסוגו הרוסים צפונה, לעבר מוּקְדֶן (היום שֶׁנְיָאנְג); בסוף ינואר, בקרב מדרום לעיר, שוב נסוגו הרוסים לתוך מוקדן, והיפנים הבינו שעליהם לתקוף את העיר ישירות: ב־8 בפברואר, בדיוק שנה לאחר פריצת המלחמה, הם התכוננו לקרב המכריע במוקדן. ניקולאי המשיך להתעקש.
סופו של דבר: בקרב מוקדן בסוף פברואר ובתחילת מרץ הביסו היפנים את הצבא הרוסי והכו בו מכה ניצחת: הרוסים איבדו כמעט 90 אלף חיילים. ועדיין, הם לא הסכימו להיכנע. רק ניסיון התקוממות נגד הצאר במולדת, שזעזע את האימפריה הרוסית המעורערת, והפסדים נוספים ובראשם השמדת הצי הרוסי בקרב צושימה בחודש מאי, הובילו את מוסקבה לבקש הפסקת אש. נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט הזמין את עצמו לתווך, וב־5 בספטמבר 1905 נחתם בפורטסמות' שבארה"ב הסכם השלום.
"יעצתי לרוסים לעשות שלום בכמה הזדמנויות בחורף, והם לא התייחסו אליי", כתב רוזוולט במכתב לבתו על מאמציו בינואר ובפברואר, כשמטחנת הבשר קטלה אלפים במנצ'וריה. "אני חש עכשיו שאם הם לא היו נפגשים כאן, הם לא היו עושים שלום לעולם. ואז הם נפגשו, ואחרי זמן מה הגיעו למבוי סתום, והייתי צריך להתערב שוב… לרגע זה נראה עניין לא בטוח, אבל כנראה הדברים הסתדרו כמו שצריך".
4. הקרבה חמוצה בח'וזסטאן
גבול איראן־עיראק, שנה לתוך מלחמת איראן־עיראק, סתיו 1981
בעיצומו של יום השנה למלחמה, ב־22 בספטמבר, פתחו האיראנים במבצע ת'מאן אל־אימה, שנועד להסיר את המצור העיראקי מן העיר אבאדאן לגדות השט אל־ערב, הנהר המאוחד של הפרת והחידקל. זה היה עוד צעד בשיבוש פלישת עיראק למחוז ח'וזסתאן האיראני.
במשך השנה, ההצלחות האוויריות והקרקעיות של העיראקים נבלמו במהרה בידי המוני מתנדבים איראנים ובגלל התייצבות המשטר האסלאמי באיראן. המתקפה העיראקית, שיזם הרודן הטרי סדאם חוסיין, איבדה מומנטום.
סופו של דבר: המלחמה נמשכה עוד שבע שנים, הרגה כ־500 אלף איש, והסתיימה ללא הישגים לצדדים. העולם זוכר בעיקר את השימוש האיראני ב"גלי התקפה אנושיים" – כולל בילדים – כדי לכבוש עמדות עיראקיות, או את השימוש העיראקי בנשק להשמדה המונית נגד חיילים ואזרחים. העיתונאית רובין רייט תיארה את השיטות האיראניות: "בפברואר 1987 סיירתי בחזית הדרום־מערבית בצד האיראני וראיתי עשרות נערים, בני תשע עד 16, שסיפרו בהתלהבות מדהימה שהם התנדבו להפוך לשהידים. חיילי הצבא הסדיר, חברי משמרות המהפכה והמולות שיבחו כולם את הצעירים הללו, המכונים בסיג', על שמילאו את התפקיד המסוכן ביותר בפריצת הקווים העיראקיים. הם פרצו את הדרך כשצעדו במכוון בשדות מוקשים כדי לנקות את הקרקע לקראת מתקפת הקרקע האיראנית. בעודם עוטים סרטים לבנים על ראשיהם כדי לסמן שהם מוכנים למוות, וצועקים 'שהיד, שהיד', הם פוצצו את עצמם לגן עדן".
בתום המלחמה, כאמור, סדאם עדיין שלט בעיראק ביד רמה, ומשטר האייתוללות – באיראן. הדיפלומט האמריקני הנרי קיסינג'ר סיכם: "חבל ששני הצדדים לא יכולים להפסיד".
