כמה אכזרי הוא הטרור, שבוחר בדיוק ביום בו מנסים להוריד להבות – להרים את הראש.
מחבל אחד נתעב, שידע בדיוק מה יהיה אפקט הפיגוע הרצחני בו מצאו את מותם הלל ויניב יגל ז״ל, ידע היטב שהפיגוע שלו יהדהד עד הממלכה בירדן. הפסגה היום נועדה בדיוק לצורך הזה – לעצור את גל הפיגועים ולקדם שיח שאולי יאפשר עצירה לקראת הרמדאן.
נציגי חמש המשלחות מירדן, דרך מצרים, הרשות הפלסטינית והאמריקנים וכלה בישראל, היו בטוחים שמעקבה תצא הבשורה. במקום זה, הבשורה הגיעה לשם. כל זה קורה בזמן שבישראל מהדהדים כבר שבוע שני ברציפות מתינות ועצירת פעילות מבצעית שכאילו מתבצעת בשטח. והנה, בשבוע שעבר, יום קרב בלב שכם עם לא פחות מ-12 פלסטינים הרוגים, מתוכם שמונה מחבלים חמושים.
בשעה האחרונה מסתיימת הערכת מצב והנחייה של הדרג המדיני ושל שר הביטחון לצאת לשורה של פעולות התקפיות לצורך עצירת הפיגועים. ״כל מה שנדרש״, נאמר היום בהערכת המצב. כל מה שצריך כדי לעצור את הטרור, אם או בלי קשר לרמדאן המתקרב. הימים הקרובים יכריעו האם אנחנו מצליחים לבלום את הגל הנקודתי הזה, או האם אנחנו בדרך לרצף שבמערכת הביטחון מגדירים אותו ״רצף השראה״.
המחבל ניצל היום פקק תנועה, נקודת תורפה בהתיישבות שידועה לכלל מערכת הביטחון. בכמה מקומות, בשיח בין מנהיגי ההתיישבות לבין החטיבה המרחבית שבאזורם, נמצאו פתרונות לצירים פקוקים. השאלה היא למה המדינה ממשיכה להתעלם מהמוקש הזה. מהיום, כל מי שישב בתוך פקק ידע שחייו בסכנה ושבכל רגע נתון מחבל יכול לנצל את המצב ולהוציא לפועל פיגוע טרור. ממשלת ישראל חייבת למצוא פתרונות לצירים המוזנחים ולהחזיר את המשילות גם לשם.
מה שהתחיל בהזנחה של פיגועי אבנים ובהתעוררות מאוחרת של המערכת הצבאית בהבנה שכל פיגוע צריך לקבל מענה, חייב לעבור לטיפול שורש של צירי תנועה. אין חולק שחופש תנועה הוא שיקול הכרחי וחשוב, אבל מספיק מחבל אחד שיפר את המשוואה – והנה אנחנו בפתחו של גל חדש שנפתח היום בשני נרצחים, ואף אחד לא יודע מתי יסתיים.
