אחד האירועים המרתקים ביותר בסוף השבוע האחרון, הוא הפער העצום בין שני סקרי מנדטים שונים שפורסמו כמעט במקביל – האחד, חזה אובדן מנדטים מסיבי לגוש הימין והשני חזה, שלו היו נערכות היום בחירות, הרי שהתוצאה הייתה זהה לתוצאות הבחירות שנערכו בנובמבר.
מדוע זה מרתק? מפני שזה ממש לא מעניין. סקרים הם כלי נהדר, אבל בקלות ניתן להסיק מהם את המסקנות הלא נכונות וממגוון סיבות – אופן הדגימה, נוסח השאלות וגם הדרך בה קוראים את הסקר (בעיקר בהקשר של ניתוח שאלות עומק). סקרים, אם כן יכולים לשקף מציאות אבל הם גם יכולים להיות חלק מ"אומנות השקר" שנהוג לייחס לסטטיסטיקה במקרים מסוימים.
ראשית, גם בתוך מערכת בחירות, התזוזות החשובות בדעת הקהל מתרחשות סמוך ליום הבוחר. מדוע זה כך? כי זה חלק ממגמה צרכנית שבאה לידי ביטוי בכל שאר תחומי החיים. אנחנו כצרכנים יכולים להחליט בכל יום מחדש איפה ישב חשבון הבנק שלנו, מי יעניק לנו שרותי סלולאר וכן הלאה. הקלות בה ניתן לעבור מספק לספק דורשת מהמותגים השונים לפעול כדי שנבחר בהם בכל יום מחדש. זוהי כמובן הקצנה של הדברים אך הרעיון הוא די ברור – כמו שלא רלוונטי לשאול אותנו האם בעוד חודשיים נמשיך לרצות להיות לקוחות של פרטנר, פלפון או סלקום, כך גם במערכת בחירות, עבור חלק גדול מאוד בציבור, אין טעם לדבר על החלטות עתידיות ורחוקות מדי. לכן, גם כשאנחנו בתוך מערכת בחירות, הרי שהתזוזות האמיתיות בדעת הקהל מתרחשות רק בימים האחרונים שלפני ההליכה לקלפי.
בשלב הנוכחי ניתן לחלק את תושבי מדינת ישראל, בחלוקה גסה כמובן, לשלושה חלקים: החלק הראשון תומך ברפורמה ויהי מה וכנראה שבכל סקר בחירות יבחר באחת ממפלגות הימין. החלק השני מתנגד לרפורמה וככל הנראה שבכל סקר בחירות יצביע לאחת ממפלגות גוש השמאל-מרכז. לחלק השלישי אין באמת דעה מוצקה, ויותר מכך, סביר להניח שחלקו הגדול של "החלק השלישי" ישים את הרפורמה המשפטית במקום די נמוך במערכת השיקולים שלו. אותו "חלק שלישי" הוא זה שבדרך כלל מכריע את הבחירות. דפוסי ההצבעה ואחוזי ההצבעה שלו הם הפרמטר המכריע. ויותר מכך, מאחר והעמדות הפוליטיות שלו פחות נובעות מהפוזיציה ומשאלת "כן ביבי, לא ביבי" המסורתית והדי מאוסה, קשה יותר לצפות אותו, ולדעת לאיזו מפלגה הוא יצביע כאשר אנחנו בכלל לא במערכת בחירות, זו שאלה לא רלוונטית.
אפשר גם לדון בהקשר הזה בפערים בין הסקר שביצע מכון פאנלס פוליטיקס לסקר שביצע מכון דיירקט פולס. מתן המשקל הנכון בתוך בניית המדגם הסטטיסטי לכל אחת מהקבוצות הללו, הוא הפרמטר שיכול לייצר פערים גדולים כל כך בין הסקרים. שאלות כמו "עד כמה אתה בטוח שתבחר במפלגה שציינת" יכולות לדייק את הנתונים, אך מאחר וכבר התייחסנו לכך שהחלק המשמעותי ביותר במדגם, לא באמת יקבל החלטה אמיתית כאשר מדובר בהחלטה תאורטית בלבד, הרי שאין שום רלוונטיות לאף אחת מהתוצאות.
אגב, אם בכל זאת נתייחס לנתונים, נראה נקודה מעודדת מאוד עבור הימין – שני סקרים שונים עם תוצאות שונות לחלוטין – התוצאה הפסימית יותר, זו שפורסמה במעריב, לא באמת מעניקה אפשרות לשמאל להקים ממשלה – 60 ח"כים למפלגות היהודיות (שמתוכם מרץ והעבודה שוב מפלרטטות עם אחוז החסימה) ועוד 5 של טיבי וחבריו, הם לא באמת מתכון לממשלה יציבה, גם אם אין לי צל של ספק שלפיד היה מנסה להקים אחת כזאת. הנתון הזה, יחד עם הסקר של דיירקט פולס, מצביע למעשה על כך שגם בתקופה הלא פשוטה שעוברת על הממשלה, עם כל הנדסת התודעה, הכסף הזר שמתדלק את ההפגנות וחוסר האחריות של האופוזיציה – גם בתקופה כזאת הסקרים נעים בתוך מנעד של בין ניצחון נוסף לתיקו.
אם נחזור לסקרים, הרי שבכל הקשור לשאלות שבוחנות את עמדות הציבור סביב הרפורמה, "אומנות השקר", כפי שלפעמים מכונה הסטטיסטיקה, באה לידי ביטוי "על סטרואידים". מעבר לאתגר הדגימה, הנתון המשמעותי ביותר הוא "איך מנסחים את השאלה". כאחד שהזמין וקרא לא מעט סקרי דעת קהל בעבר, אני יכול לומר בצורה הפשוטה ביותר – במצבים מהסוג הזה אפשר בקלות לכתוב את המסקנות ואז לבצע את הסקר. כלומר, קל מאוד במקרים כאלה לסמן את המטרה ואז לירות את החץ. בשפה המקצועית קוראים לזה "סקר מוזמן". כפי שסקר מוזמן יכול לשבש החלטות עסקיות, כך הוא גם יכול לשבש החלטות פוליטיות.
הסקרים אם כן, הם בשלב הזה, כלי מאוד מתעתע. אני לא טוען שבלתי אפשרי לנתח את דעת הקהל, אך אני כן טוען שבשלב הזה, נדרשת מקצועיות רבה שמרבית מכוני הסקרים לא ממש הצטיינו בה בבחירות האחרונות.
אין לי ספק שהסקרים האחרונים ישכנעו את המשוכנעים בלבד. עבור הימין זו תהיה זריקת עידוד, בנימין נתניהו כבר פרסם פוסט עם תוצאות הסקר של דיירקט פולס, ועבור השמאל זה יגדיל את תחושת "הצדק אתנו". אך פרמטר אחד חשוב מתחבא מתחת לפני השטח והקורא יאיר לפיד אמור להיות מאוד מוטרד ממנו. יאיר לפיד ניסה למצב את עצמו בשנים האחרונות כאלטרנטיבה לנתניהו. אחת מתופעות הלוואי של ההתנהלות שלו הייתה סלידה גדולה מאוד מצד מחנה הימין. סלידה שהניעה לא מעט ימנים לקלפי כאשר הוא הגיע לבחירות מכסא ראש הממשלה. ייתכן שזה אחד הפרמטרים שהיטו את הכף ושברו את התיקו הפוליטי.
יאיר לפיד מתמסר בשבועות האחרונים לשוליים הקיצוניים ביותר בשמאל הישראלי. החיבור התפיסתי שנוצר בינו לבין הגרעין הקשה ביותר של המפגינים ממצב אותו בנקודה שממנה יהיה לו קשה מאוד להתרומם שוב לכסא ראש הממשלה. כמות המנדטים שמפלגה בראשותו תוכל לגרוף תמשיך כנראה לעמוד סביב ה 20 מנדטים, אבל דווקא הנתון הזה שממצב אותו כמפלגה הגדולה ביותר בשמאל, ימשיך להיות מגנט למצביעי הימין שיגיבו היטב לכל קמפיין נגטיבי שיפרסם הימין על הראש של לפיד. יש מחיר כבד להתנהלות האנטי ממלכתית ונראה שיאיר לפיד הולך לשלם אותו, גם אם הוא עוד לא יודע את זה וגם אם זה ייקח עוד 4 שנים.
