מהעבר הפוליטי האחר, לעומת זאת, המצב סבוך במיוחד. בין סבבי הבחירות שמענו לא פעם את מתנגדי נתניהו צופים שאם מחנה נתניהו יסולק מהשלטון, זו רק שאלה של זמן עד שהוא יתפלג ויתפורר. במציאות קרה ההפך: תקופת האופוזיציה, שנמשכה כשנה וחצי, רק חיזקה את הלכידות ושיתוף הפעולה בין מפלגות הימין.
לעומת זאת, חודשים ספורים לאחר שחזר לספסלי האופוזיציה, גוש השמאל סובל ממשבר פנימי חמור. אפילו ביחס לרפורמה הוא לא מצליח לגבש חזית אחידה. השבוע ראינו זאת כשאביגדור ליברמן וחברי מפלגתו כלל לא נכחו בהצבעה בקריאה ראשונה על חוקי הרפורמה. בני גנץ ניסה לאותת שיש מקום להידברות, בזמן שמרב מיכאלי יצאה באופן פומבי נגד כל יוזמה שכזו. ראש האופוזיציה יאיר לפיד המשיך כהרגלו לומר דבר והיפוכו – תומך בהידברות אבל מציב תנאים בלתי אפשריים. המפלגות הערביות אפילו לא הוזמנו למפגשים המעטים של ראשי סיעות האופוזיציה, וראשיהן כבר הודיעו שהם לא רואים עצמם כחלק מהגוש.
אז על נציג מטעם האופוזיציה כולה ודאי שאין על מה לדבר. אולם נראה שלא מדובר רק ביריבות אישית או מנהיגותית, אלא בבעיה עמוקה יותר. ספק אם יש כיום באופוזיציה סמכות שלוין ורוטמן יכולים לנהל מולה דיון ענייני לגבי השינויים במערכת המשפט. גם מי שחולקים על דעותיהם של שני מובילי הרפורמה, אינם יכולים לערער על הידע הנרחב שלהם בתחום החוקתי־משפטי. השניים לא זקוקים ליועץ או מומחה שילחש על אוזנם ויזכיר להם סעיף כזה או אחר. שניהם באים מהתחום המשפטי ועוסקים שנים במערכת היחסים בין הכנסת והממשלה ובין הרשות השופטת. רוטמן פרסם שני ספרים בנושא; לוין עוסק בכך מיומו הראשון בכנסת ועוד קודם לכך. לא בכדי הם מובילי הסוגיה, הניצבים בחזית.
לעומת זאת, מי שמתייצבים מולם בדיונים בוועדות הכנסת ומעלים טענות של טעם הם בעיקר אנשי אקדמיה, אנשי מערכת המשפט בעבר ובהווה ופעילים חברתיים. הפוליטיקאים שמגיעים לוועדה אינם מציגים שליטה בנושא אלא באים בעיקר כדי לייצר מהומה. גם בהפגנות, ראשי האופוזיציה לא בדיוק זוכים למקום של כבוד ואינם נתפסים כהנהגה רלוונטית.
זו כנראה אחת הסיבות לכך שמתווה לפיד כולל הקמת "ועדת מומחים" שתנהל דיונים בבית הנשיא. ברור שאחרי שהמומחים ידונו, בסופו של דבר תינתן ההכרעה לנבחרי הציבור. שהרי אין בנמצא איזו אמת אבסולוטית, שיטה מושלמת שאפשר להשיג בחישוב מתמטי נכון; מדובר בהבדלי השקפות, ואת ההחלטות יצטרכו לקבל הפוליטיקאים. לוין ורוטמן מצידם כבר ניהלו את דיון המומחים, ויודעים בדיוק מה הקווים שלהם. האם אצל לפיד או גנץ מסוגלים להציג עמדת בסיס עקבית שהדיון יכול להתחיל ממנה?
הדבר היחיד שמפלגות השמאל מצליחות להתאחד סביבו בשנים האחרונות הוא ההתנגדות לנתניהו, וגם הפעם הן נצמדות לגישת "דובי לא־לא". אולי כאן טמון גרעין הסירוב, ואולי זו הסיבה האמיתית לכך שדיונים על פשרה אינם מתקיימים. מפלגות האופוזיציה פשוט לא יודעות להתאחד סביב עשייה חיובית. העצוב הוא שבכך הם גוזרים על מצביעיהם המתנגדים לרפורמה היעדר שותפות וחוסר השפעה על החוקים שיעברו בסופו של דבר.
