בשיח האקדמי, מקובל להשתמש בכינוי "מקבלי החלטות" כדומה לביטוי נבחרי ציבור. זה הגיוני כי הסיבה שבוחרים אותם היא באמת כדי שיקבלו את ההחלטות הנדרשות לניהול מדינה. החלטה קובעת מטרות ויעדים ומאפשרת לכן הגדרה של מדדי ביצוע. היא מייצרת מסגרת שדרכה אפשר לבדוק אם אנחנו מתקדמים בכיוון הרצוי. או בכלל.
המאפיין המיוחד ביותר של המשטר ומערכת השלטון בישראל הוא שלמעשה אין לנו. מקבלי החלטות זאת אומרת. אצלנו, נבחרי ציבור מגיעים בלי הפיצ'ר הזה של קבלת החלטות. בשיח הסוער על שינויים בשיטת המשטר הישראלית נהוג להאשים בכך את בג"צ של אהרון ברק.
למעשה, הסיפור מורכב יותר. החטא קדמון יותר ואחראית לו האסיפה המכוננת שלנו, שהחליטה שלא להחליט. ועדת החוקה של ורהפטיג, האסיפה המכוננת והכנסת הראשונה שהחליפה אותה, כולן הגיעו למסקנה שגיוס ההסכמה הנדרשת לקביעת סוג המשטר בישראל קשה להם מדי. "פשרת הררי" המפורסמת, שהמציאה את שיטת "הכתיבה המתמשכת" של חוקה, הפכה את הדחיינות וחוסר החלטה לאתוס המכונן של הדמוקרטיה הישראלית.
כל מי שאי פעם עבד במערכת כמו צה"ל, מערכת החינוך או שירות המדינה יודע מניסיון אישי כמה גרוע האתוס הזה. מי שהיה לו המזל לעבוד גם במערכות שאינה נגועות בחיידק הזה יודע גם שאין זו גזירת גורל כלל וכלל.
כשעוקפים את שלב קבלת ההחלטות במשהו מהותי כמו מוסכמות המשטר, הברדק שזה יוצר הוא עמוק מני ים. המשבר הנוכחי אולי שמציף את עומק הכשלון של מכונני האומה, רחוק מלהיות האחרון אם לא נסגור בצורה אמיתית את הפער שקיים לנו במערכת ההפעלה. כי למרות שאמרנו "דמוקרטיה", הכוונה הייתה "בסוף כולם יחשבו כמוני ולכן זה לא משנה אם עד אז אני אחליט בשבילם".
כתוצאה מהחור הזה, מערכת המשפט הישראלית כולה, מהמשטרה, דרך הפרקליטות, היועצים המשפטיים וגם בתי המשפט, חרגה בצורה פסיכית ממוסכמותיה של מערכת שלטון דמוקרטית. למעשה, מכל מוסכמותיה, של כל מערכת שלטון מוכרת בהיסטוריה האנושית.
בכל מערכת שלטונית מתועדת בהיסטוריה האנושית, כולל הגרסאות הרבות לעריצות, כפופות מערכות אכיפת החוק לריבון שקובע את החוק – בין אם נבחר על ידי הציבור השליט שלטונו בכוח או הצדיק אותו בכוח עליון שהאציל לבשר ודם מכוחו. שוטרים ושופטים משרתים את החוק וכפופים לחוק שנקבע על ידי מישהו אחר. אפילו בתנ"ך.
בישראל, צריך היה לחוקק חוק מיוחד עם כניסת הממשלה ה-37, שיכפיף את המשטרה למרותו של השר הממונה עליה. בישראל, הפרקליטות עדיין איננה כפופה לשר הממונה עליה אלא ליועמ"ש, שבית המשפט הגדיר, מזמן, את שיקול דעתו כעולה על זה של הרשות המבצעת. בישראל, המחוקק עצמו העניק לבית המשפט העליון את הסמכות לדון בכל העולה על רוחו ולתת צווי עשה לכל גורם אחר במערכת (סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, 1984).
המצב העקום חסר התקדים הזה, הזה קיבל הצדקות שכולן נובעות מזלזול יסודי בערכם של הפוליטיקאים שנבחרו להנהיג את האומה ודרכם, בשיקול הדעת של הציבור המרכיב אותה. זאת, מבלי לתת את הדעת על התהליך החלופי, זה שבאמצעותו מונו השוטרים, התובעים והשופטים ששיקול דעתם מוצג כראוי יותר לקבלת החלטות לאומיות.
ככל הנראה ניתן למצוא קשרים עמוקים בין ההחלטה שלא להחליט על שיטת משטר והחתירה רבת השנים של מערכת המשפט לשחרר את עצמה מכפיפות לרצון הציבור – תוך שימוש בהצדקות מבין מדרשו של אורוול, שכולם שווים, אבל יש משפטנים והם שווים יותר. בשני המקרים, מי שידיו היו במלאכה היה בטוח שהוא "יודע יותר טוב".
זה לא מפתיע שישראלים חושבים ככה, למען האמת. אבל מנהיגים ישראלים היו לכל הפחות צריכים להיות מודעים לעובדה שהם חלק מאומה שלמה של חוכמולוגים שבטוחים שאם רק היו נותנים להם חמש דקות, כבר מזמן מחירי הדירות היו יורדים והייתה נפתרת בעיית החניה בתל אביב. לכן כמו כל משטר לא דמוקרטי אחר, מתישהו, הציבור הזה יבין שעובדים עליו.
האימה שאחזה בפרנסי השיטה השלטונית הישראלית הייחודית לנוכח נחישות יוצאת דופן לשנות את השיטה (בחוק, לפי כל הכללים שעוד נותרו במשטר הישראלי המאפיינים "דמוקרטיה" מהותית) איננה משוללת יסוד. היציאה לרחובות של כל האידיוטים השימושיים בשירותה של השיטה, גם היא מובנת לחלוטין. ספק אם הם יורדים לסוף דעתה של הקלפטוקרטיה. אבל הם מבינים מצוין שהמבנה הדמוגרפי הישראלי הוא בעייתי מאד לציבור השולט בישראל לו תשרור בה דמוקרטיה. וודאי אם זו תהיה מבוססת על ההגדרה הטכנית "הרוב קובע" ולא על חינוך עמוק ויסודי הרבה יותר שיגבש אומה דמוקרטית אמיתית בישראל.
כבר ב-1948 היה בישראל מיעוט קבוע שהיה ראוי שתינתן הדעת על מקומו והשמירה על חירויותיו לנוכח זהותה היהודית של המדינה – המיעוט הערבי. זו אכן משימה מורכבת ועדינה. בייחוד כשזוכרים שהטרוגניות זה לא משהו בריא במיוחד לאומות, אפילו לא כשהן דמוקרטיות. זו הסיבה שהבסקים עדיין חולמים על עצמאות מספרד, הפלמים לא רואים את עצמם בכלל כחלק מבלגיה והסקוטים לא ויתרו על התנתקות מהממלכה המאוחדת תחת המלך צ'רלס השני.
ההחלטה שלא לקבע את ההצדקות המוסריות המכוננות של ישראל בשיטה שתממש את השוויון לכל האזרחים תוך שמירה על ציביונה היהודי של המדינה הייתה לכן טעות קריטית. יורשיהם של בן גוריון וחבריו פתרו רק לכאורה את הבעיה כשרידדו של הציביון היהודי של המדינה לכדי חוסר ממשיות כמעט, תוך אימוץ מדרג זכויות גזעני ששימר למעשה את היתרון היחסי ממנו נהנו "זכויות" של אזרחים ערבים ביחס לאלו של עמיתיהם היהודים וודאי של ה"עם" היהודי בכל נקודת התנגשות.
הבסיס המאחד "היהודי" של יתר הישראלים הלך והתערער עם השנים. תחושת הסולידריות שאפיינה את תקופת הראשית התחלפה בתגרנות ושנאה כמעט אנטישמית באפיה במקרים מסוימים. בהעדר אתוס מכונן מאחד, המרחק בין חלקי העם הולך וגדל. מי שרואה את עצמו כנבדל מהותית מקבוצות שונות ממנו, אינו מתקשה לזלזל בעמדותיהן כחסרות לגיטימיות. הוא אינו מתקשה למצוא הצדקות דוגמת "אוניברסליות" לשימור עליונות ערכיו גם כאשר הוא איננו מייצג את "הרוב".
אם במרחב כזה, אתה מזהה מגמות דמוגרפיות שהופכות אותך ל"מיעוט" קבוע ביחס לקבוצות יהודיות אחרות במדינה, בצדק אתה חושש מפני "החלטת הרוב". אתה גם לא תתקשה למצוא הצדקות לזלזול ברעיון "הרוב" עד כדי דרדורו לרמת "עריצות" לא מוסרית. זה יותר קל מניסיון להתגבר על האמונה המושרשת שעמדותיו של אדם מקובעות למוצאו ונסיבות לידתו ולאמץ שיח של שכנוע, פשרה וויתורים. זה יותר קל מכבוד הדדי.
כשאתה מוכן לדחוק הצידה ערכים שאינך מסכים איתם כשאתה בשלטון, בצדק אתה חושש מגורל דומה לערכים שלך כשאתה לא שם. אם אתה בנוח עם דריסה אלימה של רצונם של אחרים, אתה לא מצפה מאחרים לחמלה או לסולידריות כשהגלגל מתהפך. אם כל מי שלא מסכים איתך הוא ניאנדרתל חסר מוח, אתה לא מצפה מהניאנדרתל להתנהגות טובה משלך אם וכאשר הוא בעמדת שליטה.
הלכי החשיבה הארכניים והלא דמוקרטיים בעליל הללו הם מה שעיצב את הדמוקרטיה שלנו כאלימה ודווקנית בצורה יוצאת דופן. רמות המרמור שהיא מייצרת גבוהות בהרבה מהצפוי במערכת שלטון דמוקרטית. כתוצאה, היציבות של המשטר וסיכויי לשרידותו ללא אלימות, נמוכים בהרבה מאלו של מערכות דמוקרטיות באמת. הדמוקרטיה שלנו לא גמישה בכלל, היא שבירה ופריכה באופן יוצא דופן והניסיונות לכופף אותה בכוח אכן מאיימים לשבור אותה.
אני בעד הרפורמה. אני אפילו בעד הרפורמה הזו, לכל פרטיה ודקדוקיה. בעיקר מכיוון שאני לא מזהה שום אפשרות לנהל דיון אמיתי על עקרונות היסוד הנדרשים באווירה או במצב החוקי הקיים בישראל. המצב הנוכחי, זכה בצדק לגינוי "כנופיית שלטון החוק" של ריבלין כבר לפני עשורים. הקרב בין מערכות השלטון עשה כבר כל כך הרבה נזק לתפקודה של מערכת אכיפת החוק שיעברו שנים עד שיוחזר אמון הציבור באובייקטיביות שלה.
אבל אחרי שהיא תעבור, אין מנוס מכינוס אסיפה מכוננת רחבה ככל האפשר. מתהליך אמיתי של בחינה ובירור שיתחיל, לא ברשימה של "חוקי יסוד" חסרים אלא בהסכמות על עצם מהותה של הדמוקרטיה. בהגדרות של גבולות הלאום. בהבנה עמוקה של היחס שהוא רוצה לכל הפרטים בו, גם כשהם לא משנים את דעתם. בזיהוי של חירויות שאנחנו חייבים להעניק למיעוטים המובחנים בו, שהגיע הזמן להבין שהם פיצ'ר ולא באג. בהגנות הנדרשות כדי שכל פרט המעוניין בכך ירגיש בטוח ומוגן לאמץ דעות שונות מאלו של הוריו וכדי שהשיח יהיה רחב ומכיל מספיק כדי להעניק לגיטימיות לכל העמדות. אנחנו צריכים למצוא דרך לכבד את האמונה באל השוררת בקרב חלקים עצומים מהציבור מספיק כדי שלא יהיה צורך להגן על עמדות שונות ממנה במידה שווה של חסידות צדקנית.
החוקה האמריקנית, שהיא פאר היצירה הדמוקרטית, לא הכריעה בשאלה משמעותית ביותר דאז, שאלת העבדות. שלושת רבעי מאה מאוחר יותר, נאלצו בסופו של דבר האמריקנים להכריע בשאלה הזו בכל זאת, תוך מלחמת אזרחים שגבתה את חייהם של כ-2% מהאוכלוסייה. אנחנו עכשיו בשלב הזה בחיינו כאומה דמוקרטית. הבסיס הדמוקרטי שלנו רעוע הרבה יותר. מנגד, העולם הרעיוני ממנו אנחנו יכולים לשאוב רחב ועמוק הרבה יותר. ראוי שננצל אותו כדי למצוא דרך טובה יותר ממלחמת אזרחים כדי ליישב סוף סוף את הסוגיות שלא יושבו עם הקמת המדינה.
הסיבה האמיתית לכך שטרם יושבו איננה שהן באמת בלתי ניתנות לגישור. היא בעיקר הזלזול של נבחרי הציבור דאז, הן בציבור, והן בפונקציה החיונית שלהם כמקבלי החלטות. אנחנו בוגרים יותר. אנחנו יכולים יותר טוב. אנחנו חייבים יותר טוב.
