"תיקון הלב", ספרו הידוע של ר' נחמן מברסלב בעריכת פנחס שדה, היה ספר מכונן בסוגה שלו. מיכאל טוכפלד הכתיר את הרומן שלו בשם "תיקון", ואף שמדובר בספר מתח וריגול, הוא לא שכח לקחת גם את הלב, המנוע שמניע את העלילה, מאהבה ועד נקמה.
אחת הסצנות הנוגעות ללב מתארת הנחת תפילין במחנה ההשמדה אושוויץ. אחד מהאסירים, מנדל כהנא שמו, מעז לעבור על האיסור החמור ולהניח תפילין שהוברחו לצריף שלהם, והמעשה עולה לו בחייו. הקאפו יעקב הרש מוצא את התפילין, מזעיק את קצין האס־אס, ולאחר מכן מצליף במנדל באכזריות במגלב עד שהוא נופח את נשמתו. בנו, אריה לייב, פורץ בבכי: "ישועת השם כהרף עין… זה מה שאבא שלי אמר אתמול… איפה השם? איפה השם?… למה הוא לא הציל את אבא שלי… אם היה, הוא לא היה נותן לאבא שלי למות בגלל תפילין!". ידידו שימעל'ה מנסה לנחמו: "אנחנו לא יכולים לשפוט את הקב"ה או להבין את מעשיו".
סיפור התפילין משפיע בעקיפין וגם במישרין על עלילת "תיקון". שהרי איך אמר רבי נחמן? "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן". זה בדיוק מה שמתרחש ב"תיקון", שכמה מגיבוריו המרכזיים, ובעיקר אריה לייב, עזרא גורן, דוניה קוהלר ואחרים, עוסקים במודע ושלא במודע בתיקון הקלקולים שהם עצמם גרמו, או שגרמו אחרים. הרצון בתיקון מוביל אותם למחוזות של אהבה וגם של שאיפת נקם.
עלילת "תיקון" מתרחשת לאורך 75 שנים, בין 1939 ל־2014, שבה נסגר המעגל. הרומן, שנבנה בהדרגה ומתנהל לעתים בקצב מעט איטי, מורכב משתי עלילות מרכזיות, האחת עוסקת בשואה והשנייה בענייני הביטחון של מדינת ישראל, ומהן מתפצלות עלילות משנה. "תיקון" נארג כמו בשתי מסרגות, כאשר הקורא שואל את עצמו האם טוכפלד יצליח להכליא ביניהן כהלכה ומבלי שנרגיש בטלאים.
קאפו אכזר
עלילת העבר מתרחשת בימי השואה, כאמור במחנה ההשמדה אושוויץ, לשם נשלחות בין השאר משפחות כהנא וגלרנטר. בעלילה זו טוכפלד מתהלך על קרקע בטוחה וניכר שהוא שולט ובקי בחומרי הסיפור וכותב בשטף. באושוויץ מפרידים בין מנדל כהנא לאשתו ולשני ילדיו, רייזי ואריה־לייב. אימו של אריה לייב מצווה עליו לרוץ לקבוצת הגברים ולהתייצב לצד אביו, בתקווה שהנאצים יטעו לחשוב שהוא מבוגר מגילו. הציווי של אימו מציל אומנם את חייו, אבל מאוחר יותר, כאשר אביו נרצח לנגד עיניו, מעשה הרצח הופך אותו מנער מאמין לאפיקורוס מוחלט שאינו מאמין בקיומו של בורא עולם.
אריה לייב הצעיר נשלח לפלוגת הזונדרקומנדו, ושם הוא מצטווה לפנות גופות מתאי הגזים ולשרוף אותן. הוא עושה את מלאכתו כמי שכפאו שד, כמעין זומבי. באושוויץ הוא מתיידד עם האסיר שימעל'ה גלרנטר, המבוגר ממנו בלא מעט שנים, שאף הוא נשלח לזונדרקומנדו, ולאחר רצח אביו מנסה לעודד את רוחו ומפציר בו שלא יאבד את אמונתו. שימעל'ה מאמץ אותו כבן, כיוון שבנו מארק נעלם מאז שחלה בטיפוס. אביו אינו יודע מה עלה בגורלו וחושש שהוא מת.
גורלותיהם של השניים לא רק מצטלבים אלא גם נקשרים, כשהם נשבעים לעצמם שהקאפו האכזר הרש לא יזכה לראות את יום השחרור. דמותו של הרש מוצגת ברומן בצורה מורכבת. בעיניי עצמו אין הוא אדם אכזר כפי שמצטייר ממעשיו, אלא מי שרק מנסה לשרוד בתופת ולהציל את בנו ולוולה, שעוד ישחק תפקיד מרכזי בהמשך העלילה, הן בקלקול והן בתיקון שבא לאחריו. השניים מצליחים לשרוד את המלחמה בניגוד לכל הסיכויים, וכשהצבא האדום מתקרב לשערי אושוויץ והקאפו הרש מורה להם לצאת לצעדת המוות, הם מכוונים לעברו אקדח של קצין אס־אס שחיסלו. "אתה הולך לירות ביהודי?" שואל הרש את שימעל'ה, וזה מטיח בו: "יהודי? אתה מעז לומר שאתה יהודי?! כלב שבכלבים אתה".
אריה לייב ושימעל'ה מצליחים לחמוק כשהם קופצים לנהר, ושם הם מאבדים זה את עקבות זה, וכל אחד מהם סבור שהשני מת. אריה לייב עוקר לרוסיה, ואילו שימעל'ה נשאר בפולין. פולין היא בעיניו "בית קברות יהודי אחד גדול" (טוכפלד לא חוסך את שבטו בספר מן הפולנים ושיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים), והוא מחליט לעלות לישראל. בארץ הוא מבקש לסגור חשבונות ישנים, ואז מחכה לו הפתעה רבתי.
התנקשות ברמטכ"ל
עלילת ההווה עוסקת בסוגיות ביטחוניות של מדינת ישראל ובסיפור ריגול. היא מתרחשת בין השנים 1989 ל־1990, וכל הפרקים שלה, כמו עלילת העבר, מתוארכים. טוכפלד הולך בה על חבל דק כשהוא עוסק בסוגיות של מלחמה ביולוגית ומסתכן בשאלת האמינות של כמה מהתופעות שהוא מתאר. זה גם השלב שבו הקורא ישאל את עצמו יותר מפעם אחת מה עניין שמיטה להר סיני. מה הקשר בין הנגיף שהרעיל את הרמטכ"ל ובין השואה, ומה הקשר בכלל בין שתי העלילות, שעלול להצטייר כמאולץ. אולם בהדרגה המסרגות ייפגשו ביניהן, וחוט העלילה יתחבר בצורה משכנעת למדי.
העלילה נפתחת בכך שהרמטכ"ל, רב־אלוף זאב תל־דור, ניצול שואה בעצמו, מוצא את מותו בנסיבות שנראות כמו דום לב, בשעה שהוא נוסע למנחת מגידו כדי לפגוש את הטייס הסורי שערק לישראל יחד עם מטוס המיג 23 שלו. טוכפלד שוזר ברקע מקרים ופרשות אמיתיות כמו עריקת הטייס, האינתיפאדה ועוד, כדי לשוות לעלילה אמינות. אלא שהחקירה מגלה שאין מדובר במוות טבעי, ושהוא כנראה הורעל בנגיף מיוחד שעבר הנדוס. במעשה ההתנקשות מעורב ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שאף מתגאה בכך בגלוי.
ההכרזה המתרברבת של החזית מחייבת את מדינת ישראל לחקור לעומק את פרשת מותו של הרמטכ"ל, בשל החשש שמדובר במזימה בינלאומית הקשורה לסובייטים, ושארגוני הטרור עלולים לעשות שימוש בנגיף המסוכן הזה כנגד אישים נוספים בישראל ואף מחוצה לה. הנגיף הקטלני, מסתבר, עלול לא רק להמית אלא גם לשנות דפוסי חשיבה והחלטות של מי שנדבק בו, כך שהוא ישלוט במוחו של הנדבק ו"לשנות את החלטותיו לפי הזמנה". הטיעון הזה ברומן הזכיר לי במשהו את טיעוניהם של מתנגדי החיסונים בימי מגפת הקורונה, שלפיהם החיסונים נועדו להשתלט כביכול על אישיותם ומוחם של המחוסנים.
בהוראת ראש הממשלה מוטלת החקירה על המוסד. מכיוון שהרמטכ"ל עבר טיפולים בבית חולים בדיסלדורף נגד מחלת הלוקמיה, עולה החשד שהנגיף הקטלני הוחדר לגופו של הרמטכ"ל בשעה שטופל שם, והונדס בעזרת המכון למיקרוביולוגיה בוורשה. בראש המכון עומד מומחה בעל שם עולמי, פרופ' קוהלר, שמכנה את ישראל "תרבות של נגיפים מסוכנים", ואף ידוע בקשריו עם מיליונר סעודי ועם ארגון החזית העממית.
שירות תיקונים
ראש המוסד, אברהם בן־לולו, מחליט לשלוח לוורשה את סוכנו המובחר, עזרא גורן, שהוא בעצמו בן של ניצול שואה ומעין "נר זיכרון" למשפחתו שאבדה, כדי לחקור את הפרשה ולנסות לחטוף את קוהלר ולהביאו לחקירה בישראל. עזרא מחפש את קרבתו של קוהלר באמצעות בתו, דוניה, שהוא מנסה למצוא מסילות אל לבה, והחקירה מסתבכת. עזרא מבקש לפרוש מהמשימה, אבל ראש המוסד מורה לו להשלים את המלאכה לפי התוכניות. ואז חלה תפנית בעלילה, כאשר מתברר שהן קוהלר והן עזרא מבקשים לעשות תיקון בחייהם.
מרוב תיקונים הרומן כמעט מתקלקל, בגלל כמה סצנות ארוכות מדי של ספרות המצטיירת כמעט מגויסת, ושבהן נראה כי טוכפלד מנסה להאכיל את הקורא בכפית יותר מדי. אך לבסוף התמהיל הזה שבין שואה בעבר וביטחון בהווה מעיד שאולי בין האינתיפאדה לשואה עובר רק קו ישר אחד.
ברומן המתח הראשון שלו, טוכפלד בן השבעים מתגלה כסופר מיומן, הכותב בשטף ויודע להניע עלילות מורכבות. הוא בהחלט מצליח לתקן את כל מה שנראה ממבט ראשון כקלקול ולהשלים את מלאכת הסריגה, כך שבעלילה לא נשאר אף חור.
