השמאלנים, כמעט בהגדרה, הם אנשי ויתורים, הידברות ופשרה. כל השנים הם מטיפים לפשרות עם גדולי אויבינו, ונושאים ונותנים עם בכירי הטרוריסטים. אין נדיבים ואדיבים מהם כשהצד השני דורש בתמורה שטחי מולדת (אגב, כעורך דין נתקלתי בסכסוכי שכנים ותביעות של שמאלנים על גבול החצר הפרטית שלהם; שם הם היו נדיבים הרבה פחות).
גם כשמדובר בוויתורים ללא תמיכה של רוב העם וללא בסיס קואליציוני, השמאלנים עושים זאת במלוא העוז. למשל, ראש הממשלה יצחק רבין הצליח לגנוב שני חברי כנסת ממפלגת צומת של רפול, מפלגה ימנית למהדרין, ולהעביר את הסכמי אוסלו על חודו של קול. אפילו בממשלת מעבר, שבוע בלבד לפני הבחירות, העביר יאיר לפיד ללא תמיכת הכנסת הסכם עם לבנון (למעשה עם חיזבאללה) באשר לגבול הימי המשותף, אשר כמעט כולו ויתור ופשרה מצד ישראל.
אבל כשהנושא הוא הידברות עם בני עמו הימנים, נעלמת ארשת הנחמדות מפניו של השמאל. פתאום הוא מתגלה כסרבן שיחות, או למצער כמי שמניח על השולחן תילי תילים של תנאים מוקדמים, תוך איומים והפחדות.
כשראש הממשלה הימני בתולדות ישראל, יצחק שמיר, זכה לרוב קואליציוני ימני בבחירות 1988, הוא ויתר והקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה (המערך דאז) בראשות שמעון פרס. ומה קיבל בתגובה? אחרי כשנתיים פרס זיהה הזדמנות, הפיל את הממשלה בתואנות שווא, וניסה להקים ממשלה בראשותו. "התרגיל המסריח" כשל, אבל אחרי שנתיים רבין ניצח בבחירות. כדרכו של השמאל כאשר יש לו רוב, רבין לא טרח להקים ממשלת אחדות אלא העדיף להתבסס על הח"כים הערבים ועל ש"ס. רק הימין יודע לעשות אחדות או לוותר ויתורים כואבים באמת.
כמו עוד אנשי ימין, שמחתי על הקמת ממשלת בנט־לפיד וראיתי בה פשרה ראויה בין חלקי העם. אבל גם הניסוי הזה נכשל והפשרה מוסמסה. מרב מיכאלי, שהייתה אמורה להיות שרת התחבורה של "כולם", דאגה לייבש את יהודה ושומרון; השר עמר בר־לב האשים את המתנחלים בטרור הערבי; ויאיר לפיד, לאחר פרישת בנט, הצהיר בעצרת האו"ם על השתוקקותו להקמת מדינה פלסטינית. ככה זה בשמאל מאז ומעולם. בעבר הרחוק יותר, במקרה אלטלנה למשל, כשהפשרה ההוגנת שהאצ"ל שאף אליה לא מצאה חן בעיני בן־גוריון, הוא ציווה להפעיל את "התותח הקדוש" והטביע את האונייה עם הנשק הרב והחיוני שהיה בה, תוך הריגת 16 לוחמי אצ"ל. פשרה לשיטת השמאל היא רק כאשר הימין מקבל את כל דרישות השמאל.ת
על אף כל האמור לעיל, חבריי אנשי השמאל, ידו של הימין מושטת שוב להידברות ולפשרה אמיתית, שכל צד יצא בה כשחלק מתאוותו בידו. הימין שוב בוחר להיות המבוגר האחראי. אנשי ימין רבים מוכנים לוויתורים מסוימים ברפורמה המשפטית, על אף חוסר האמון שלהם בכוונות הנהגת השמאל. אבל דעו, אם בעתיד תנצלו סיטואציה פוליטית מסוימת כדי לשנות פסיק אחד מהרפורמה שתתקבל בפשרה, הרי שהפשרה העכשווית תהיה הפשרה האחרונה בהחלט שתיעשה איתכם. הקרדיט שלכם מוגבל מאוד, וכבר עכשיו אתם בחריגה גדולה מהאוברדראפט שהימין היה מוכן להעניק לכם במשך שנים רבות. ראו הוזהרתם.
בפעם הבאה לא יעזרו מחאות "ענק" (שאינן מקיפות קהל גדול יותר מ־2.5 מנדטים) ולא צעקות געוואלד. בפעם הבאה הרוב יממש את רצונו ללא כל פשרה והידברות, תחת הסיסמה "שמאלנים נמאסתם" או "די לפשרות עם שמאלנים".
את אותה אזהרה יש לשלוח גם לשופטי העליון: אם גם לאחר שתתקבל פשרה תמשיכו בשיטה הנוכחית, שלפיה החוק הוא פלסטלינה בעיניכם, ותמשיכו לצפצף על כוונת המחוקק ועל לשון החוק הברורה, תביאו במו ידיכם לרפורמה נוספת, מקיפה וקשיחה מאוד.
