החלון השמאלי בחדר השיעורים היה שבור. אף אחד לא ידע מתי הוא נשבר ואיך ומי שבר אותו, היותו חלון שבור בחדר השיעורים הייתה עובדה מוגמרת. הישיבה הייתה ישיבה ענייה ודלת אמצעים ולא כזו שמשלמת משכורת קבועה לשרת או לאיש תחזוקה שיכול לקפוץ, לחזק ולתקן כל אימת שמשהו מתרופף או מתפרק. וכך יצא שהחלון השמאלי בחדר השיעורים נותר שבור, ימים על גבי ימים. חלף הקיץ ובא הסתיו והחלון השבור עמד בשבירותו ולא הפריע לאיש. ואפילו שבאו ימי החורף, ודרך החלון השבור חדרו רוחות קרות לתוך חדר השיעורים, אף אחד מאנשי הישיבה לא ראה לנכון לקרוא למישהו שבקיא בתיקון חלונות ולשלם לו מעט זוזים בתמורה לאטימת החלון השבור.
בימי החורף הראשונים, עוד לפני שרוב הציבור התארגנו על סוודרים וצעיפים, החליטו כמה בחורים נמרצים לעשות מאמץ ולאטום את החלון השבור ביריעות ניילון מאולתרות שקרעו משקיות זבל. אך הרוחות של החורף הירושלמי היו חזקות יותר מהשקיות, והסלוטייפ לא נתפס היטב על הבטון המתקלף, וכך נותר החלון השבור על תילו.
והיה אחד, אליעזר שמו, שכולם כינוהו אליעזר הגדול (על שום שהיה גופו גדול ממש), שהיה נוהג להתהלך בחולצה קצרה כמנהג חברונערס גם בימות השלגים
הבחורים בישיבה היו גברים. וגברים לרוב – או לכל הפחות על פי הקלישאה – לא מתלוננים כשקר להם. במיוחד לא גברים ששקועים בראשם ורובם בסוגיות תלמודיות כבדות משקל. וגם כשהחורף סער ושצף בחוצות, הבחורים היו נכנסים לחדר השיעורים לשמוע את שיעורו היומי של הרב רובינשטיין ובמשך ארבעים וחמש דקות תמימות אף אחד לא ראה לנכון לשתף שקר לו. אפילו שלרבים היה באמת קר. הם ישבו על הספסלים הקשים והקרים, התכרבלו בסוודריהם ובצעיפיהם, לגמו תה ונתנו את ראשם וליבם בדבריו הקשים והקרים של הרב רובינשטיין בלי משים כלל וכלל (לכאורה) לחלון השבור ולקור החודר.
גם כשמי מבני החבורה חלה ונפל למשכב ולא יכול היה לפקוד את בית המדרש מחמת חלישותו, איש לא עשה את ההקשר הממשי בין החלון הפרוץ בחדר השיעורים לבין מצבו הבריאותי של האומלל התורן. היו שהגדילו לטעון שאדרבה! חלון שבור הוא חלון שלם! שכן בעצם כך שאין באפשרותו מעיקרא להיות סגור, הרי שזהו ממש רצון השם יתברך ובוודאי כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד! ואפילו בחינה של בריאות יש בזה שכן חדרי ניתוח ידועים בטמפרטורה הנמוכה שלהם, ומה דומה יותר בהאי עלמא לחדר ניתוח מאשר חדר שיעורים שמנתחים בו סוגיות עד דק ומצילים גופי ישראל ממש? ועוד, התורה משולה לאש שדרכה לחמם ומי שעוסק בתורה באמת, אל לו לחשוש מצינת חלון שבור.
החורף נמשך וגשמי ברכה לא פסקו מלירד. היו שגופם נותר איתן ומדי יום ביומו היו נכנסים לחדר השיעורים לשמוע את דבריו הקשים והקרים של הרב רובינשטיין ויוצאין שמחים וטובי לב והיו הדברים חמים כנתינתן בסיני. והיה אחד, אליעזר שמו, שכולם כינוהו אליעזר הגדול (על שום שהיה גופו גדול ממש), שהיה נוהג להתהלך בחולצה קצרה כמנהג חברונערס גם בימות השלגים. וכשאי־מי מהבחורים הרגילים היה מזכיר את דבר החלון השבור, היה אליעזר סונט בו בחומרה, הס מלומר כי קר בבית הזה. וכך הדברים עומדים ומי אנו שנבוא לשנותם ומה הטעם בכלל שנשנה? חלון שבור הוא חלון שבור ורוח קרה היא רוח קרה ואם הצטננת מעט או חלית הרבה, מן הראוי שתפשפש במעשיך ולא תתלה הדבר בזוטות.
עד שיום אחד, בחור צנום ושמו מאיר נטל לעצמו עט פיילוט אפס ארבע ודף תלוש מתוך דפדפת שורה וכתב עליו באותיות גדולות ומודגשות: קר לי! ותלה את הדף על קיר חדר השיעורים ולא יסף. וכשנכנס הרב רובינשטיין ללמד את השיעור, ראה את הדף של מאיר תלוי כעלה נידף, תלש אותו בשאט נפש, קימט וזרק לפח. אך מאיר לא אמר נואש וביום המחרת תלש שוב דף דפדפת שורה וכתב: קר לי! ואני אוהב את השיעורים! ואת הדף עם המחאה המעט מפורטת תלה שוב בכניסה לחדר השיעורים והלך לו. וכשראה אליעזר הגדול את הדף של מאיר, מילא פיו צחוק מתגלגל והפטיר, מי שאוהב את השיעורים לא מתלונן על קור. זהו תרתי דסתרי! אבל ביום המחרת עוד ועוד בחורים צירפו לפתע את חתימתם לקריאתו הנרגשת ותמת הלב של מאיר, וכתבו כל אחד בכתב ידו: גם לי קר! גם לי קר! גם לי קר!
וראה זה פלא. באותו יום הוזעק לישיבה זגג ראוי שהחליף את הזכוכית בחלון השבור בחדר השיעורים ואף לא רצה לקחת מעות עבור התיקון שיהיה לשם שמיים ולמען לומדי תורה, לדבריו. ומאז ועד היום כל תורה הנלמדת בריכוז בחדר השיעורים ההוא עולה לנחת רוח מלפני השם ולזכותו של הבחור הצנום מאיר, שרק עורר.
