ראש חודש אדר דפק לי על הדלת במפתיע לפני כמה ימים ואיתו הרהורים על שמחה.
בתור ילדה, האמרה "משנכנס אדר מרבין בשמחה" הלחיצה אותי. יש באוויר דרישה כזו של "בואו, אדר מגיע, מהר, צריך להיות בשמחה!" איך אפשר לשמוח ככה פתאום? ומה אם כרגע אני לא? תמיד הרגשתי שלהיות בשמחה אמיתית מבפנים, זו העבודה הכי קשה שיש.
וזה לא שאני לא אדם שמח או שאין על מה לשמוח, תודה לא־ל. אבל אם אהיה כנה, קל לי יותר לבכות מפרסומת של חברת סלולר, שעשתה עליי מניפולציה רגשית בצורת חייל שמתקשר לאמא, מלשמוח.
לאורך השנים אני לומדת את השמחה בכל מיני צורות ומבינה אותה בכל פעם קצת יותר. והיא באמת מותק השמחה הזו. אולי לפעמים קצת מאתגר לנו לשמוח, כי אנחנו בכלל פוחדים מהרגע שהיא תיעלם?
רגע שמחה חזק אחד שלעולם לא אשכח, התרחש במקרה או שלא במקרה בחודש אדר: פורים 2014, בית חב"ד פושקר שבהודו – אמצע הלילה, ומאות אנשים צועקים יחד מחובקים ורוקדים את המילים של "עומד בשער" של עמיר בניון. השמחה שהייתה שם ממש הרימה את כולם באוויר, אחרת אין לי איך להסביר את הגבהים שקפצנו אליהם תוך כדי שירה (בלי שום קשר לערק שזרם שם).
מה לא נאמר על השמחה? שבכוחה לשבר חומות, שהיא פורצת גבולות. ורבי נחמן שמדבר עליה בלי סוף, יודע שזה לא כזה פשוט. ואני מבינה הכול או את הרוב, אבל לא תמיד זוכרת ליישם ביומיום הנקרא שגרה. והחיפוש הזה, שלא מפסיק אף פעם לדייק את עצמו, מתיישב לו לפעמים בצורות הכי פשוטות ומטופשות ובמקומות שלא ציפיתי: כמו בסרטון הנהדר של הקומיקאי עומר לוי, שאליו אני חוזרת בכל פעם שאני זקוקה לתזכורת על השמחה: "היי מאמי, שמעתי שאת עצובה, אז רציתי להגיד לך שאל תהיי עצובה, כי זה לא בריא להיות עצובה. וגם – לאף אחד לא אכפת מזה שאת עצובה. אז כדאי לך כבר להיות שמחה. כי גם כשאת שמחה וגם כשאת עצובה זה לא אכפת לאף אחד. אז כבר תהיי בצד המבסוט שלך. שפעם אחת יסתכלו עלייך ויגידו – וואלה, זו מבסוטה. אז תהיי שמחה! הנה עכשיו את שמחה! נכון עכשיו את שמחה? יופי, חיים שלי, כל הכבוד!"
