הארץ בוערת, האדמה רועדת, השרירים מתוחים, העצבים רופפים. מי שצופה במשבר מבעד לאדום באולפנים משתכנע שהפכנו לשני עמים; מי שחווה את הכאוס דרך המגפונים המזיעים בהפגנות מאמין שעברנו רגרסיה לשני שבטים; מי שפוגש את המאבק דרך הדיונים בוועדת חוקה חושב שהידרדרנו למאבקי חמולות.
אבל למלחמת הזהויות שמתחוללת פה יש גורם מוגדר וממוקד: משבר חוקתי ארוך שנים שהוביל לאובדן אמון בין נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה לבין בית המשפט. הבשורה הטובה היא שאפשר לפתור את המשבר החוקתי, שכן (נכון לשלשום) הפערים בין הצדדים ניתנים לגישור. הבשורה הפחות טובה היא שבשביל לפתור את המשבר החוקתי צריך לאחות את המשבר הרגשי, וזה כבר אתגר מסובך הרבה יותר. כי מעולם לא נמתח פער כזה בין החומר לצורה; מעולם לא נפער מרחק כזה בין התוכן לרטוריקה; מעולם לא חצץ שבר כזה בין האור לכלי.
חיוני לדבר על הרגשות לפני שמדברים על התוכן, כי הרפורמה המשפטית היא אירוע שמתרחש על שתי מערכות קואורדינטות מקבילות: הראשונה משפטית־חוקתית, השנייה רגשית־זהותית. הראשונה עוסקת בשאלות של משפט חוקתי – הפרדת רשויות, מינוי שופטים, פסילת חוקים, התגברות, סבירות, סמכויות היועמ"ש. השנייה עוסקת בצביון ובזהות, בקרע בין מי שרוצים יותר "יהודית" למי שרוצים יותר "דמוקרטית".
למלחמת הזהויות שמתחוללת פה יש גורם מוגדר וממוקד: משבר חוקתי ארוך שנים שהוביל לאובדן אמון בין נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה לבין בית המשפט
כדי לגייס לגיטימציה לשינוי בזירה הראשונה, הימין התפתה להבעיר את הזירה השנייה. אך הימין לא צפה את עוצמת הלהבות: השמאל החרד מפני השנייה מנהל מלחמת חורמה כדי לטרפד את הראשונה. הימין בתגובה הקצין את הראשונה והחריף את הרטוריקה בשנייה. השמאל המבועת על אובדן עולמו בשנייה שורף גשרים בשיחות על הראשונה, ועוד רגע מתחילים ללכת מכות ברחובות.
שני הצדדים כושלים בניהול הרגשי־זהותי של האירוע. לימין היה סיפור פשוט על בעיה שדורשת פתרון: הוא תיאר מערכת משפט שעברה אינפלציה קשה בלי שום נגיד שיעמוד מולה ויגבה ריבית; שלטון משפטנים שהלך ותפח כמו בצק שמרים חמים; בג"ץ שאיבד את המפה, שכח גבולות גזרה, התברבר בדרך וניכס לעצמו סמכות בלי אחריות.
אילו הימין היה עובד נכון הוא היה משקיע הרבה יותר זמן ומחשבה ביצירת הליך ציבורי סדור ושקוף, ומבהיר שפניו לגיבוש רפורמה השומרת על הפרדת רשויות ומאזנת בין משילות לזכויות פרט; אילו הימין היה עובד בצורה שקולה הוא לא היה מרחיב חזית ומסתער במקביל עם שלל חוקים הזויים, מאיימים או סתם אופורטוניסטיים, שבינם לבין ערכי ימין אחראי אין דבר וחצי דבר.
הכשל של מקבלי ההחלטות בימין נובע מחוסר ביטחון עצמי. הוא חושש ממה שאדיר זיק כינה "הבאג של הציונות הדתית" – הנטייה להתנחמד ולהיות תלוי רגשית ותודעתית בלגיטימציה של האליטות, עד כדי אימפוטנציה וחידלון בשעת מבחן. זוהי טראומה שנצרבה בימי הגירוש מגוש קטיף. כדי להתגבר עליה הוא פועל כמו לוחם סומו העולה לזירה, רוקע ברגל האדירה על הקרקע, ובליבו תחינה: ראו אותי, אני בעל הבית. תחושת "גר הייתי" בשלטון גורמת לו להיות מרוכז מאוד בהגנה על ה"עצמי" ומקשה עליו להרגיש את החרדה והבעתה שמרגיש השמאל. אך התיאור הזה הוא רק חלק מהתמונה. מקבלי החלטות בימין אמנם לא מבינים את האירוע הרגשי־זהותי, אך מוכנים להידברות מטעמים תועלתניים: ככל שיורחב בסיס ההסכמה כך יגדל הסיכוי שהרפורמה תיקלט, ולא תעבור הפלה על ידי בג"ץ או על ידי הממשלה הבאה.
השמאל מצידו מרגיש שהרפורמה נתפרה בתפרים גסים בלי חשיבה ובלי דיוק, ושהשפוכת הלא מסוננת של הצעות חוק עם ריח רע הזורמת לוועדת שרים לחקיקה מסמנת את הכיוון – מדינה חרדית וכהניסטית. הוא מבועת, וכשהוא מבועת הוא מתנהל ב"פייט אור פלייט" – נלחם, מאיים להתנתק, או מתנתק ממש. הפחד מנהל אותו, ולכן הוא מדבר על הידברות אבל מתקשה לשבת סביב שולחן הדיונים.
נפתלי בנט דיבר על "מכונת הרעל" שפעלה נגדו והוא צדק, אכן הופעלה נגדו מכונת רעל. הימים האחרונים הוכיחו שמכונת הרעל בשמאל הרסנית לא פחות. איש כבר לא מתרגש מקריאות לחרם או אלימות, ולא תמיד ברור היכן נגמרת הביקורת ומתחילה ההסתה.
השמאל מתחלק כיום לשני חלקים: חלק ניכר המעוניין במחאה לשם מחאה ומתנגד לכל פשרה, וחלק המעוניין במחאה לשם השפעה עניינית. השמאל האחראי חותר להגיע לעמדת השפעה על הרפורמה, אך מנהל רטוריקה חריפה המרחיקה את האפשרות להשיג אותה. הוא לא מביא בחשבון שהעלאת הטמפרטורה של המחאה גורמת להקצנת עמדות: גורמים מתונים הופכים לקיצוניים, הציפיות של ה"בייס" שלו ממריאות לאזורים לא ריאליים, והקושי לגייס תמיכה ציבורית לפשרה ריאלית קטן. התוצאה היא הרבה "הצעות פשרה" של מכונים או גופים ציבוריים שמציעים כלום ושום דבר ולא מתכתבים עם המציאות.
כדי לרדת מן העצים שני המחנות חייבים לעבור תהליך רגשי. בתורת הבעל שם טוב יש מודל המתאר תהליך תיקון אינטגרטיבי: "הכנעה, הבדלה, המתקה". ניישם אותו על המקרה שלנו – שני הצדדים מתחילים את התהליך בשיכרון כוח ובאופוריה. הימין האמין שהוא יכול לתקן את כל הכשלים בן־לילה, השמאל האמין שהוא יכול לשתק את המדינה ולהכניע את הימין. בשלב הראשון שניהם חווים "הכנעה" – הבנה שהנזקים האגביים עלולים להיות איומים, הפנמה של האחריות ושל גבולות הכוח.
השלב השני הוא "הבדלה": כל מחנה יזהה מהי ציפור הנפש שלו ועל מה הוא יכול לוותר. יבחין בין ערכי הליבה לבין היעדים שהצר שבהם איננו שווה בנזק המלך. השלב הסופי הוא "המתקה" – יצירת מתווה של win־win ששומר על ערכי הליבה של שני המחנות, וממתיק את המרירות שפשתה במערכת.
מכאן נעבור לתוכן. בשבוע החולף התברר שהמרחק בקו אווירי בין הצדדים ניתן לגישור. אין עדיין הסכמות, נדרשת עוד עבודה רבה כדי לגשר על הפערים, אך השחקנים המרכזיים מבינים שזה בידיים שלהם.
הפער המרכזי הוא בקונספט. כדי להמחיש זאת ננסה לדמיין את מערכת המשפט כבולדוזר עוצמתי הפועל באמצעות ארבעה מנועים: המנוע הראשון הוא השליטה על מינוי השופטים, המאפשרת לבית המשפט העליון לשלוט בזהות הערכית של השופטים; המנוע השני הוא הביקורת החוקתית, שבאמצעותה רכש לעצמו בית המשפט את הכוח לפסול חוקים ולהשפיע על עבודת הכנסת והממשלה; המנוע השלישי הוא עילת הסבירות, אשר הרחיבה מאוד את מוטת כנפי בית המשפט והחילה אותו על שלל תחומים, ממינויים ועד החלטות מנהליות שוטפות; המנוע הרביעי הוא מעמד היועמ"ש, המתפקד כנציג הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת המגדיל את השליטה הרעיונית של הראשונה בשנייה.
הרעיון של החוק שעבר השבוע בקריאה ראשונה פשוט: יחסי הכוחות בין הרשויות ישתנו בתכלית באמצעות השמדת המנוע הראשון. את הכוח שהיה לשופטים נעביר באופן מלא לפוליטיקאים ובא לציון גואל.
לכאורה זוהי הצעה חלומית, הקואליציה תמנה שופטים שמרנים ובית המשפט העליון יפסיק להיות "סניף של מרצ", אלא שזה שטר ששוברו הכבד בצידו. לא קשה לדמיין מה יקרה אם עורכי דין ימונו לשיפוט בשל קרבתם הפוליטית לשר או למרכז המפלגה, ולא בשל כישוריהם המקצועיים. התוצאה תהיה איומה: הערכאות הנמוכות יתמלאו בשופטים שהם חלשים במשפט אך חזקים בטוויטר. הרוב המוחלט של התיקים יעסוק בנושאים אזרחיים מסחריים, והאזרח יקבל שירות גרוע. עינוי הדין יהפוך לנורמה, ובמקום משפט נקבל משפח. המחיר של תיקון בית המשפט העליון יהיה הרס בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים.
הפתרון הראוי איננו השמדת מנוע אחד, אלא כיול ארבעת המנועים במקביל. בניסוח פשטני, ריסון כל מנוע בעשרים אחוז ייצור אפקט מצרפי של חמישים אחוז. העיקרון המנחה בבחירת השופטים צריך להיות "השפעה ללא שליטה": הקואליציה תוכל להשפיע על הזהות המקצועית של השופטים, בלי לשלוט באופן ישיר במינוי שלהם. כך למשל, אם בוועדה יהיו חברים שני נשיאי בית משפט מחוזי בדימוס אותם יבחר שר המשפטים. החברים הללו יהיו אמפיביים: השר יוכל לבחור בשופטים שמרנים, אולם לשופטים שייבחרו תהיה מחויבות מקצועית למנות שופטים מעולים. כך תיווצר השפעה על הזהות בלי חבלה באיכות. כך גם בנוגע לנציגי לשכת עורכי הדין, אם הנציגים יהיו חברי המועצה הארצית שימונו בהסכמת השר וראש הלשכה, הנבחרים יהיו מחויבים גם לאינטרס של הלשכה (מינוי שופטים מעולים מהמגזר הפרטי) וגם לאינטרס של השר (מינוי שופטים שמרנים).
זה מחזיר אותנו לפתיחה, כדי להגיע למתווה הזה הצדדים צריכים לעבור תהליך רגשי. להבין שלא כל תאוותם תהיה בידם ולהעמיד את שלמות העם לפני האינטרס המגזרי הנקודתי. זה אפשרי, זה בידינו. התפקיד שלנו, העם שבשדות, הוא להבין את גודל השעה וגודל ההזדמנות, להכשיר את הלבבות בציבור, לדרוש מהנציגים שלנו לגלות אחריות ובגרות, ולתבוע מהם להגיע להסכמות.
