כמו בבדיחה המפורסמת על הרב שאומר לכל צד במחלוקת שלפניו כי הוא צודק, גם במשבר החוקתי שלפנינו כל צד מציג טיעונים כבדי משקל. כיצד ניתן להכריע בסוגיה הקריטית הזו? פשוט מאוד. הבעיה אינה בתוכן הרפורמה המוצעת אלא בריסונים הערכיים של המחזיקים בסמכות.
שני הצדדים אשמים כמובן במשבר החוקתי, אבל צד אחד היה זה "שהתחיל": הרשות השופטת. מילים רבות נאמרו אודות הנימה האוליגרכית המתנשאת, המלווה את האקטיביזם השיפוטי, במה שהוביל לאפקט "הפנתרים השחורים". היחס המתנשא של מפא"י בשעתה כלפי עדות המזרח גרם לא רק לביקורתיות כלפי הממסד, אלא גם לאנטגוניזם כלפי כל מה שקשור לממסד (ונובע מכך, הציונות).
מספר פעילים בפנתרים נדדו עם השנים לחברות במפלגה הקומוניסטית ולשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. בימינו, הגישה המבטלת של הרשות השופטת כלפי כל מי שלא מקבל את האקטיביזם השיפוטי ועילת הסבירות כערכים מקודשים, גרמה למבקרי השיטה לפתח אנטגוניזם כלפי ההגדרה של רשות שופטת כרשות עצמאית.
בכל הקשור להגדרתה של מדינת ישראל, ניתן לומר שהרשות השופטת התרוממה למחוזות דמוקרטיים-אוניברסליים כה גבוהים עד שהתרחקה מדי מהבסיס הלאומי. ריחוק זה נוצר בעקבות פסיקות שונות וביניהן בג"ץ המסתננים, אישור התמודדות בבחירות למפלגות ששוללות את מדינת ישראל כמדינה יהודית או תומכות טרור, מניעת הריסת בתי מחבלים, קושי לאתר מניע לאומני אצל פורעים ערבים ב"שומר החומות" ועוד. בפסיקותיה, הפכה הרשות השופטת את הלאומיות היהודית מיסוד חוקתי מוצק, כמתחייב מהכרזת העצמאות, לנישה משפטית זניחה המקודמת רק בידי שופטים ממוצא מסוים או חובשי כיפה. השופטים אולי לא מכוונים לכך, אבל בקצה התהליך נמצאת "מדינת כל אזרחיה".
כמובן שגם הכנסת כרשות המחוקקת אינה פטורה מאחריות. שלושה עשורים של "פיראטיות משפטית", כפי שהגדיר זאת ריצ'ארד פוזנר, הם בדיוק אותם שלושה עשורים שבהם הכנסת טמנה ידיה בצלחת והזניחה את הסוגיה. אף אחד הרי לא עצר את המחוקקים מלהסדיר את סוגיית פסילת החוקים ב"חוק יסוד: החקיקה" או מייסוד בית משפט לחוקה. ההתבטלות הפרלמנטרית ייצרה פחות כותרות מאשר האקטיביזם השיפוטי, אך עדיין מדובר בשערורייה חוקתית חמורה לא פחות. אם הרשות השופטת התרחקה מן הבסיס הלאומי אזי שהקואליציה, כתגובת נגד לא שקולה, מתרחקת מן הבסיס הדמוקרטי המהותי לכיוון המשילותי-סמכותני ומתבצרת מאחורי פרוצדורה חסרת נשמה.
במה שנראה כמו ניסוי בפיזיקה, חברי הקואליציה הגיחו במהירות האור כתאומים של המערכת המשפטית. על משקל "הפוסל במומו", הקואליציה מתעקשת לפעול מתוך אותם משגים יהירים שבהם הם מאשימים את הבג"ץ: שרירותיות, הזניית הצד שכנגד, מונופול על מינוי שופטים להבטחת הגמוניה ואוריינטציה מלוכנית. מציגי הרפורמה מדגישים שוב ושוב את הכרעת הרוב ואת "רצון הבוחר שהצביע עבורם בבירור". הם אינם טורחים להבהיר כי לנגד עיניהם יעמדו טוהר המידות, ניקיון כפיים, שלטון חוק ומחויבות ציבורית, ובמקום זאת מתמקדים בהכשרת מורשעים לתפקידי שר ושיפור תנאי המחיה של רה"מ.
שמועות על שיקולים פרסונליים מאחורי הרפורמה אינן תורמות, בתורן, להרגעת החששות סביבה בקרב הציבור שמתנגד לה. השמועות אמורות להרתיע גם את אלו שתומכים בה, אך נראה שאלה מעוניינים יותר בהכנעת בג"ץ מאשר דאגה לזכויותיהם שלהם. הזנחת הטיפול ב"יוקר המחיה" ובביטחון אמורה להבהיר לתומכי הקואליציה שהם נעקצו, אבל גם כאן נראה שהאחרונים מעדיפים את הכנעת הצד השני מאשר את הבטחת טובתם שלהם ועתידם שלהם. בקואליציה אולי לא מכוונים לכך, אבל בקצה התהליך נמצאת אוטוקרטיה ("שלטון למען העצמי").
העניין הוא שמדינת ישראל אינה מדינת כל אזרחיה כשם ששיטת המשטר שלה איננה מונרכיה שושלתית מזרח-תיכונית. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיטת המשטר שלה היא דמוקרטיה ליברלית. רק רשויות שנטועות היטב בתובנה זו יכולות לנהל שיח רפורמטיבי בהתאם. מבחינה זו בהחלט ניתן לקבוע שהקואליציה מבצעת הפיכה חוקתית בדיוק כמו בג"ץ לפניה.
אין מדובר בהתמודדות של "טובים" מול "רעים", אלא בקצוות קיצון מקבילים שניצבים משני צדי הציונות ורותמים אותה – כל קצה לגחמותיו, כאשר במצב הדברים הנוכחי, פשרה בין הצדדים רק תקבע את קווי השבר בין המחנות. הסכם כזה יהיה מקביל להסכם טאיף הלבנוני שמארגן את העדות היריבות בלבנון למסגרת פוליטית בתפרים גסים, דבר שמבחינה חוקתית שינה את פני מדינה כפי שהייתה עת הוקמה מלכתחילה.
החשש, אם כך, אינו מפני רפורמה כזו או אחרת אלא ביחס של מציעי הרפורמה לעוצמה פוליטית ולערכים ליברליים. המערכת המשפטית נטלה לעצמה כוח מוחלט עד שדרכיה נשחתו בהתאם. כעת הממשלה נוטלת לעצמה (באמצעות שליטתה בכנסת) כוח מוחלט. מה לדעתכם ממתין בקצה התהליך?
