במאבק על גבולות הסמכות שבין בתי המשפט לבין הכנסת והממשלה טוענים התומכים ברפורמה שהרשות השופטת היא כיום היחידה שאין שום נורמה המגבילה אותה. שופטי העליון יכולים לפסוק ככל העולה על רוחם, ושום דבר אינו יכול לעצור אותם. בתגובה טוענים תומכי מערכת המשפט שמדובר בטענה דמגוגית להחריד. בית המשפט, לדבריהם, הוא הרשות החלשה ביותר. אין צורך להגביל אותו כי הוא מוגבל מעצם טיבו. בניגוד לממשלה, בית המשפט לא מחזיק בידיו שום סמכויות ביצוע, ובניגוד לכנסת, הוא רשאי לחוקק ככל העולה על רוחו, אלא רק לדון בנושאים שמונחים על שולחנו.
אפשר לדון בשאלה העקרונית מי משני הצדדים צודק, במשך סמינר אקדמי שלם, אבל לעניינינו חשוב רק שבשתי הטענות יש צדק רב. גם מי שחושב שבית המשפט העליון נטל לעצמו המון סמכויות, לא יכול להתעלם מכך שהוא סובל מחולשה מוסדית מובנית. או כפי שסיכם זאת יפה שופט בית המשפט העליון האמריקני פליקס פרנקפורטר, באמרה שהפכה מאז כמעט לפתגם: "אין לבית המשפט לא חרב ולא ארנק". לכן, קשה להבין מהיכן מגיע רעיון העוועים, הנשמע רבות בחוגי השמאל בימים האחרונים וזכה אמש לביטוי חריף במיוחד מפיו של היועמ"ש לשעבר פרופ' אביחי מנדלבליט, לפיו "בית המשפט יגן על הדמוקרטיה".
אמש, בכנס שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב אמר מנדלבליט, "אנו חווים מהלך של הפיכה משטרית, ממש לא רפורמה משפטית; אסור לדבר איתם בשום אופן כל עוד לא ימשכו ויבטלו לחלוטין את התועבה החקיקתית הזאת; תנאי לכל שיח חייב להיות לכל הפחות עצירה מוחלטת של כל הליך החקיקה – זהו המינימום הנדרש. כל עוד ההצעות הללו מקודמות אין על מה לדבר ולא נכון יהיה לדבר. אם הן יעברו, אפילו אחת מהן, לא יהיה עוד על מה לדבר ואז נניח לשומרי המבצר: היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון, להגן על המבצר – ואני סמוך ובטוח שהם יגנו; זאת לא רק זכותם לבטל את כל מעשי החקיקה שבאים לבטל את שיטת המשטר הדמוקרטית ליברלית בישראל, אלא זאת תהיה חובתם לעשות כן".
למרבה הצער, משלל סיבות, הדברים לא עוררו את הסערה שאותה צריכים היו לעורר. מעבר לרטוריקה הקיצונית והמתלהמת, כולל התנגדות להידברות, סירוב לפשרות ושימוש בביטויי לשון כדוגמת "הפיכה" ו"להגן על המבצר", עצם הקריאה שאותה השמיע מנדלבליט מסוכנת מאוד. בעיקר, אגב, לבית המשפט. כי מה דורש מנדלבליט מבית המשפט לעשות? לבטל חקיקה של הכנסת שמגבילה את כוחו של בית המשפט. ומה נדמה לו שהכנסת והממשלה יעשו במקרה כזה? ישבו בחיבוק ידיים? האם הוא באמת מאמין שהרשויות הללו, אחרי שתסיימנה את מהלך החקיקה, ותתמודדנה עם הקשיים הרבים שהוא גורר, תיכנענה לבית המשפט פשוט כך, בלי שום קרב? בערב יפרסם בית המשפט פסק דין הפוסל את אותם חוקים ובבוקר תקום הממשלה ותגיד: טוב, מתחרטים, בעצם לא. האם יש באמת תסריט כזה?
הקריאה של מנדלבליט מתעלמת לחלוטין מהעובדה שלבית המשפט אין לא חרב ולא ארנק. ברגע שהממשלה לא תציית לבית המשפט, הוא עלול ברגע אחד פשוט לקרוס. האם מטרתו של מנדלבליט היא להביא לקריסת מערכת המשפט? האם מה שהוא מבקש זה לדחוף את מדינת ישראל למחוזות הכאוס?
הקריאה של מנדלבליט לבית המשפט להתנגש חזיתית בממשלה ובכנסת, היא מופע מבעית של חוסר אחריות. הדברים משולים לנהג שרואה שרכבו עומד להתנגש ברכב אחר ולגרום תאונת שרשרת, אך במקום ללחוץ על דוושת הבלם הוא לוחץ דווקא על הגז ומאיץ. ההתנגדות לרפורמה היא לגיטימית וראויה, והמאבק בה ראוי ונכון שייערך במגרש הציבורי, בו מתקבלות ההכרעות. הדרישה מבית המשפט, אותה השמיע מנדלבליט, להפוך לגורם במשחק הפוליטי, היא משחק באש. אש שעלולה לשרוף קודם כל את בית המשפט, אך משם חס וחלילה תתפשט ותפגע במדינת ישראל כולה.
