בניגוד לשר האוצר, הרב קוק תמך בצדק חברתי

על פי כל הסימנים, שר האוצר הנוכחי מתכוון להמשיך ביתר שאת את המדיניות הקפיטליסטית הניאו־ליברלית של קודמיו. אלא שהפעם מדובר בבוגר ישיבת מרכז הרב ודומותיה, ובמי שרואה בראי"ה קוק מקור סמכות. נעיין אפוא בכמה מקורות פחות מוכרים, הנוגעים למשנתו החברתית־כלכלית של הראי"ה.

במכתב ששיגר שלמה זלמן שרגאי, הוגה ואיש ציבור ציוני־דתי חשוב, וראש עיריית ירושלים בראשית שנות החמישים, הוא כותב:

בוודאי ידועה לך תשובת הרב קוק ז"ל. כששאלו אותו אם התורה היא בעד רכוש פרטי או לא, הוא ענה: 'בקיום מלא של חוקי התורה באיזשהו משטר חיים, מוכרחים להגיע לביטול הרכוש הפרטי. מכיוון שהחוקים האלה מצמצמים כל כך את זכויותיו של האדם הפרטי על רכושו הוא ושוללים ממנו אפשרות של ניצול השני, עד כדי כך שלא כדאי לו להחזיק רכוש פרטי' (איגרות שרגאי, עמ' 72).

מלשונו של שרגאי משמע שמסורת זו הייתה נחלת רבים. לכאורה ניתן לדחות ראיה זו משיטת הראי"ה ולומר שמדובר במציאות אוטופית שבה יהיה "קיום מלא של חוקי התורה". ועדיין ניתן לתהות מדוע חוגים האמונים על התפיסה שלפיה אנו נמצאים כבר לפחות באמצע תהליך הגאולה, פועלים באופן הפכי לחזון הגאולה של מקור ההשראה המרכזי שלהם.

זאת ועוד, הראי"ה ראה ערך רב בשאיפה לצדק חברתי גם ללא קשר ישיר לקיום משפטי התורה, וכלשונו במכתב משנת תרס"ז לשמואל אלכסנדרוב:

אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלוהית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוהית היותר מאירה (אגרות הראיה א, מג).

ובהתייחסו מפורשות למרקסיזם, כתב שם הראי"ה:

והטוב שבמטריאליזמוס ההיסתורי יעמוד בעצמו לימיננו, כשנברר בבטחה איך שאי אפשר שתתקיים כשיטה קבועה, ישנה או מחודשת, עם כל ענפיה ושריגיה, כי אם צריכה היא זימור וניכוש, צירוף וזיכוך, החלק הטוב שבה יהיה לעולם ככל טוב, מתאים עם אורם של ישראל, עוזם ונצחם.

ההון בשירות הציבור

לאחרונה שב והתעורר העניין במשנתו המוקדמת של הראי"ה. בהקשר זה כדאי להתוודע למאמר של הרב עדו רכניץ, מראשי הדוברים בענייני הלכה, מדינה וחברה, המבאר טקסטים של הראי"ה, בעיקר מתקופה זו, דווקא על רקע המניפסט הקומוניסטי (כשלעצמי איני סבור שהיה ראוי לבחור דווקא בחיבור ספציפי זה, מתוך טווח שלם של השקפות חברתיות־כלכליות שייתכן שהראי"ה הגיב אליהן).

מתוך המקורות המגוונים שרכניץ מביא, כדאי לעיין בהתנסחות הבאה של הראי"ה, שהיא מתונה יותר מזו שהזכיר שרגאי:

לבד מתכונת העושר להמשיך לבעליו שלוה ורוחב לב אם יחובר לדרך טובה וישרה, יש עוד תכלית למציאות התשוקה של העושר בעולם, שעל כן שָׂם יוצר האדם בקרב בני אדם תשוקה זו של קנין העושר, מפני טובת החברה הכללית, שעל ידי מציאות הרכוש הרב במקום אחד… נהנים ממנו הרבה בני אדם… ויען שנטיה טובה היא לאדם שיהיה חפץ להיות הפועל והמשפיע שממנו ועל ידו יהנו רבים, על כן יש נטיה טבעית לעושר בטבע היצירה האנושית. אמנם על פי זה ראוי שיהיה העושר באופן מתאים להתרבות הנהנים ממנו… אבל מי שמתשוקתו לעושר מכנס הרבה כסף וזהב ומכניסם באוצרותיו, כעכברא דשכיב אדינרי, הוא אינו מפיק מטרת תשוקת העושר הטבעית (עין איה על מסכת שבת עא, ב).

במילים אחרות, הדגם הרצוי מכבד את עשיית ההון אך רק כאשר היא משרתת ישירות את הטובה הכללית (ולא בדרכים עמומות של "חלחול כלפי מטה", מבית מדרשו של הנשיא האמריקני רונלד רייגן), ואינה הופכת מטרה כשלעצמה.

אין בדבריי אלו משום טענה שהמדיניות בישראל של תשפ"ג צריכה להיות משועבדת לדרכו של הראי"ה קוק (ע"ע זכות ההצבעה לנשים). בניגוד לרבני ה"קו", איני סבור שמשנה זו היא אחידה וחד־משמעית, במיוחד אם נפנים את ממצאיו של יוסף אביב"י בדבר התלות במושגים קבליים, שמטבעם נוטים להיות יחסיים ("בערכין" בלשון המקובלים).

כך, בניגוד לרב רכניץ, איני בטוח שניתן לסכם את שיטתו של הראי"ה באופן הרמוניסטי, המלכד את המקורות השונים לכדי מהלך רציף. אם כי אני מסכים שהמהלך הכללי של הראי"ה, כאן ובעניינים אחרים, הוא של מתינות. מתינות זו עומדת, למשל, בהנגדה למקובל אחר שפעל בתקופתו, ר' יהודה לייב אשלג, מחבר פירוש "הסולם" על הזוהר. כפי שעלה מאסופת "כתבי הדור האחרון", לצד תחזיות שלו שכבר התקיימו, ובהן נפילת הגוש הסובייטי, היחלשות השפעת התנועה הקיבוצית והתפשטות לימוד הקבלה, הרב אשלג צפה כי הקפיטליזם ימוטט את הדמוקרטיה.

החוקים החברתיים של חנן פורת

בהמשך לדבריי, עלינו להציב את שיטתו של הראי"ה, על כל עושרה וכוחה, בתוך שורה ארוכה של כותבים רבניים חשובים שפעלו בדורות האחרונים. כך למשל, ניתן להזכיר את ר' יחזקאל אברמסקי, שכתב קונטרס המדגיש את המוחלטות של זכות הקניין הפרטי, הגוברת במובן מסוים אפילו על חוקי התורה. באופן אירוני, בנו הפך לדמות חשובה בעולם המרקסיסטי. מעניין להשוות את דבריו באותן סוגיות למובא אצל ר' שמעון שקופ, שכנראה הושפע מכתבי מרקס, כנידון בביוגרפיה האינטלקטואלית שחיבר עליו ד"ר שי ווזנר.

בצידו השני של מנעד רחב זה כדאי לעיין בניסוחים של מי שהייתי מגדירו ההוגה החרדי־לאומי הראשון: הרב ד"ר יצחק ברויאר, שמשנתו זוכה עתה לעדנה בישיבות ציוניות־דתיות מסוימות. ברויאר כותב (נחליאל, עמ' 281–282) על "כלכלה שמיטתית", שבה "גם הכלכלה היא תכליתית", או כפופה לערכים. במילים אחרות, מהלכי השמיטה אינם בגדר חריגה תקופתית אלא מהווים "החוק היסודי לכל הכלכלה הלאומית". נקווה שכתביו ההגותיים, הפוליטיים והספרותיים של ברויאר בגרמנית יזכו בקרוב לתרגום לעברית, לצד פרסום חומרי הארכיון שלו, וכך יוכל להתקיים דיון ציבורי במשנתו המרתקת.

עוד כדאי להידרש להגותו ולמפעלו של הרב יהודה ליב מימון, שפעל לטובת תמיכה במובטלים מכספי ציבור, העלאות שכר לפועלים על רקע עלייה במחירי הדיור ועוד. מן הסתם גם לכך הוא כיוון בדרישתו – לצד שאר נציגי הציבור הדתי – שמגילת העצמאות תכלול את המשפט הקובע כי מדינת ישראל תהא מושתתת "על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

כללו של דבר, דומה כי כדאי לברר את מקחה של תורת ארץ ישראל ואת תפיסת הטוב והצדק בנוגע לממון ולחלוקתו, המצויה בדורות שלמים של ההגות שבשמה מדברים נציגי "הציונות הדתית" של היום. כותבי הפועל המזרחי דוגמת שרגאי או הרב משה צבי נריה – דובר מובהק מאוד של תורת הראי"ה – או הוגי הקיבוץ הדתי (כולל חנן פורת, שיזם כמה וכמה חוקים חברתיים שזכו להסכמה רחבה), מבטאים רק חלק מעושר רעיוני זה.

פרופ' יהונתן גארב מכהן בקתדרה לקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים