מוסד החינוך החרדי "בית יעקב" הוא סיפור פמיניסטי מרתק, של מהפכה שהשתבשה עד שקרסה תחתיה כליל, תוך שהיא הופכת לנושאת כליה של הפטריארכיה שכנגדה ביקשה לפעול בראשית דרכה. לפיכך, יום מותה של חלוצת המהפכה ומייסדת רשת בתי הספר הללו (1.3.1935) החל היום, שבוע לפני יום האישה הבינלאומי, מצדיק התעכבות על אותו סיפור היסטורי נשכח, בחינת תוצריו העכשוויים והפקת לקחים עתידיים בנוגע למאבקים פמיניסטיים ותוצריהם.
במהלך מחקר נחשפתי באופן מקרי לאוסף צילומים יפהפה ונשכח של הצלם הידגר הירשביין בספריה הלאומית, המתעד את חיי היומיום במוסדות "בית יעקב". התמונות כוללות נשים דתיות המבצעות פעולות יומיומיות, לצד אוסף של תמונות דיוקן מרהיבות, של נשים צעירות המישירות מבט למצלמה – ולגבר העומד מאחוריה, מבלי לראות בכך דבר מה מוזר או פסול. הנשים המצולמות אוכלות, תופרות, מגהצות, מבשלות, רוקדות, קוראות, משוחחות.
תצלומים אלה חושפים תמונה מתעתעת ומבלבלת למי שחיים במציאות העכשווית, בה נשים חרדיות מזוהות עם קוד לבוש מחמיר, ושיער אסוף בקפידה תחת שביס, וגם אופנת השאלים הרחבים הולכת ומתרחבת. על מנת להבין את מקורן של תמונות אלה, יש לערוך סיור קצר בנבכי ההיסטוריה היהודית. תהליכי החילון והמודרניזציה שהתרחשו במערב אירופה מאז המאה ה-18 השפיעו גם על הקהילה היהודית. נערות ונשים, אשר לא זכו בהשכלה ועבדו בעיקר בעבודות משק בית או בעבודות פשוטות אחרות, נחשפו עתה לרעיונות שתמכו בהשכלת נשים, ולא פעם העדיפו לזנוח את הדת, ולהשתלב בחברה שאפשרה להן נגישות להשכלה ותרבות.
שרה שנירר נולדה לתוך מציאות מורכבת זו, בשנת 1883, בקרקוב. היא עזבה את לימודיה בגיל צעיר בשל מצבה הכלכלי של משפחתה, והחלה לעבוד כתופרת. עם זאת, היא לא חדלה מללמוד בעצמה בתנ"ך ובספרי אגדה, וביקשה לדעת עוד על הדת היהודית. כאשר עקרה משפחתה לוינה, נחשפה לראשונה לאורח החיים האשכנזי האורתודוכסי, שהיה שונה לחלוטין מזה שהכירה, והחלה לרקום את הרעיון להקמת בית ספר לנערות, שיאפשר את העמקת הקשר שלהן לדת.
למרות החשש מפני השלכותיו האפשריות של צעד רדיקלי זה, שררה הבנה בקהילה בנוגע לחשיבותו, על מנת לסייע בעצירת הסחף של יהודים צעירים, ובעיקר נשים, לעולם החילוני. בית הספר הראשון שהקימה שנירר בקרקוב (1917), אומץ בידי אגודת ישראל וחסידות גור זמן קצר לאחר מכן (1919), יחד עם הרעיון בכללותו. מהלך זה סיפק לה לגיטימציה, כמו גם משאבים לניהולו, ומספרם של בתי הספר ברשת התרחב התמדה, אך הפיקוח הפדגוגי נותר בידי אגו"י. בשנת 1933 מנתה הרשת 219 מוסדות, בהם למדו 28,310 נשים. פרוץ מלחמת העולם השנייה מנע מן הרשת את מיצוי הפוטנציאל הטמון בה, אך הצעד הראשון כבר נעשה. עם זאת, כמו במהפכות רבות אחרות, השכלתן או שוויונן של נשים לא היו המטרה, כי אם אמצעי בלבד לחיזוקה של הקהילה היהודית.
בארץ ישראל בתקופת המנדט היה המצב דומה לזה שבאירופה, וגם שם לא הוקדשה תשומת לב רבה לחינוכן של הבנות, למעט חריגים כמו בתי ספר של המיסיון, או מספר מוסדות של בית יעקב שהחלו להפתח. עם זאת, משאביה של אגו"י לא אפשרו את פיתוח הרשת בהיקף נרחב יותר. הקמתה של ישראל כמדינת רווחה הובילה למפנה. מחויבותה לחינוך, התקציבים שהוקדשו לכך, ומרכזיותם של פוליטיקאים חרדים בממשלתה, הבטיחו את התרחבותה העתידית של הרשת.
בתקופה זו הציבה החברה החרדית לעצמה יעד ברור: שיקום הקהילה שחרבה בשואה והבטחת לימודיהם של גברים לאורך שנים ארוכות. הבסיס הכלכלי להשגת היעד נמצא בין כתלי בית יעקב: המורות שסיימו את לימודיהן בו זכו במשכורת צנועה אך קבועה, שיכלה להבטיח את פרנסת המשפחה, בעוד בעליהן מקדישים את כל זמנם לתורה. בתמורה, הובטח להן כי יזכו לשכרן בעולם הבא, ממש כמוהו, שכן הן אלה שאפשרו את לימודיו. הרעיון זכה להתנגדות תחילה שכן הורים העדיפו שבנותיהם יינשאו לגברים היכולים לפרנסן, אך הפך עד מהרה להיות הכלל, שסטייה ממנו הייתה חריג המעיד על פגם בגבר או באישה.
עד כמה הופנם המסר בנוגע לייעודן ניתן ללמוד מדברים שנשאה אחת הדוברות בוועידת "בנות ונשי אגודת ישראל" שהתקיימה בירושלים 1954: "עלינו לצעוד בעקבות סבתותינו. אמותינו, כל כמה שאנו אוהבות ומוקירות אותן, ספגו לחובן יותר מדי מריחה של תרבות אירופה. הן […] הושפעו מקסם המודרניזם […] בכל להט אהבתנו לאימהות, אל לנו לחפות על האמת ולהימנע מלהגיד להן בפרוש: אמותינו תועות בדרכים משובשות. בסתר הן מעיפות עין בכרמי זרים ונהנות מכך".
הבנות עצמן התכוונו ללכת בדרכי סבתן, ולחזור אל תוך הבית פנימה, תוך יציאה ממנו לצרכי עבודה כאמצעי פרנסה בלבד. התהליכים שעברה רשת "בית יעקב" הפכו את הנשים לאמצעי, ולא מטרה, והן הוצבו במקום משני בחשיבותו, אך תוך הסכמה של חלקן, לכל הפחות, בתהליכים אלה. כך, ממדי השינוי שהצליח "בית יעקב" ליצור היו מצומצמים למדי, שכן ההשכלה לא הפכה למנוף למוביליות חברתית ותעסוקתית של הנשים, ועבודתן נותרה בגדר אמצעי פרנסה גרידא.
המסקנה הפסימית המתבקשת מסיפורה של שרה שנירר היא שלו קמה התופרת מקרקוב מקברה כיום, והייתה רואה את תוצר כפיה, הייתה מעדיפה להמשיך במלאכת התפירה. העובדה כי רבות מתלמידות המוסד עושות כמיטב יכולתן כדי להסתיר את חרפת עובדת היותה אישה גרושה, וללא ילדים משלה, הייתה מעצימה את יגונה. אך מסקנה אופטימית יותר, בה אעדיף לדבוק, היא כי מהפכות מצריכות תשומת לב של ממש מצד מובילותיה וממשיכות דרכה, ביחס למטרותיה, הנהגתה האמצעים בהם היא נוקטת וביחס לסכנות הקואופטציה שעשויה להתלוות להצלחתה.
אך תצלומיו של הירשביין מהווים עבורנו תזכורת לעידן אחר: עידן בו נשים חרדיות זכו לחופש רב יותר במרחב הציבורי, כמו גם בנוגע להכרעות יומיומיות פשוטות כמו דרך לבושן. אסתי רידר, אקטיביסטית חרדית שסייעה במידה רבה לגיבוש המחשבות הניצבות ביסודו של מאמר זה, שאלה אותי בצדק במהלך הדיון על אודות תצלומים אלה: "זה קצת כמו השאלה מה עדיף להיוולד עיוורת, ולא לראות אף פעם חס וחלילה, או להתעוור חס ושלום ולזכור איך זה היה ולהתגעגע. אני בנמשל התעוורתי. אני זוכרת איך זה היה 'פעם' ואני לא כזו זקנה. וזה ממש קשה מנשוא".
