רציתי לכתוב לך. כבר הרבה זמן הייתה לי את הכוונה לשבת מול המחשב ולתת למילים שלי להישפך, אבל פחדתי.
פחדתי שתתאכזבי ממי שאני הפכתי להיות או אולי תבהלי. הייתי בטוחה שאם אעז להביט לאחור אני אשקע בדיכאון עמוק. אני לא מתביישת מהנערה שצמחתי להיות, אבל אני יודעת שאת תהיי קצת מופתעת.
אני כותבת לך, אביה מהעבר. אני לא יודעת כמה מהעבר את, אבל אני יודעת שאני כותבת לגרסה שלי שהיו לה יותר שאלות מאשר תשובות. ושאלה אחת הייתה לך שהדהדה יותר מכולן: "למה אצל אחרים זה מצליח?"
את היית ילדה מוכשרת אביה, את ידעת לבנות וליצור, אבל בזמן שמסביבך פרחו, את נשארת מאחור- משרבטת במחברת וכותבת סיפורים מופרכים על טיגריס מאומץ או מהדורת חדשות מומצאת על המקרים הכי הזויים שניתן להעלות על הדעת.
את תמיד היית שאפתנית גדולה. את רצית שיכירו בך, רצית להיות מפורסמת ומשפיעה, אבל לא ידעת איך להתחיל. כי תמיד התביישת לבקש.
אני זוכרת שהחלום הכי גדול שלך היה להיות אלופת העולם באגרוף תאילנדי, רצית לייצג את ישראל בכבוד. זה חלום שאת עדיין נושאת איתך, עד היום הזה, אבל העתיד לוקח אותנו לכיוונים שאנחנו לא תמיד מצפים להם.
תמיד ידעת שאת מוזרה, הרבה ילדים אמרו לך את זה ויותר מכל רצית להיות מקובלת, אבל מאז אובחנת על הרצף (ותאמיני לי זה לא היה קל) את מבינה את עצמך קצת יותר טוב.
עכשיו כבר יש לך כמות חברים מכובדת, אבל גם הבנת עם הזמן שהכמות פחות חשובה מאיכות הקשר ושגם חבר אחד ממש טוב זה עולם ומלואו.
ואת זוכרת גם את האהבה שלך לכתיבה? טוב, אז עכשיו את כותבת באתר של מקור ראשון על החוויה שלך בתור אוטיסטית! זכית להמון הכרה בזכות הטור ויצא לך לעשות דברים גדולים!
לפני שאת מתלהבת, אני כאן כדי להזכיר לך שלפעמים כדי להצליח צריך לעבור דרך קשה וכואבת. והדרך שלך, אביה, כנראה תמיד תהיה קצת מאתגרת. למרות זאת, אנא ממך, אל תרימי ידיים למרות שלפעמים זה כל מה שמתחשק לך לעשות. אני מבטיחה שבסוף הכל ישתלם. תנסי גם להנות מהרגעים הקטנים בדרך.
ולאביה של העתיד, אני בטוחה שגם את תקראי את המכתב הזה, יש לי בקשה קטנה ממך: תמשיכי לחיות את החיים במלואם, תמשיכי לשאוף ולחלום, ותחיי כל יום כמו ילדה קטנה שמגלה את העולם מחדש.
ממני,
אביה.
