בין הביקורות על המציתים והמתפרעים בחווארה, חזר הטיעון: עכשיו במקום שהכותרות בעולם יעסקו בפיגוע הנורא ובשני האחים הי"ד שעלו השמימה, כולם מדברים על אלימות המתנחלים.
אני דווקא לא חושב שזה נכון. קודם כול, בעולם בכל מקרה יגידו מה שהם רוצים; רק לפני שבועיים התפרסמה במקור ראשון כתבה על בחירת המילים של הניו יורק טיימס, שידווח על פיגוע דריסה בישראל בסגנון "שוטרים ישראלים ירו בפלסטיני לאחר שהתנגש בתחנה". מי שינסה לכלכל את מעשיו לפי השאלה מה יגיד העולם, גם ישלם את המחיר וגם ימצא את עצמו מול עולם עוין. שנית, הכלל העקרוני של התקשורת, שלפיו "אדם נשך כלב" זו כותרת הרבה יותר מעניינת מ"כלב נשך אדם", הוא אולי מרגיז ומעיד על כך שהתרגלנו לרצח יהודים, אבל יש בו הרבה היגיון. בסופו של דבר יש שגרה ויש חריגות ממנה.
ואם ננסה לנתק את הרגש ולבחון את הסוגיה בצורה קרה, יכול להיות שנשתכנע שהשרפה בחווארה היא באמת הסיפור הגדול של תחילת השבוע. תחשבו על סיפור דומה שמתרחש הרחק מפה, באפריקה או בדרום אמריקה, או נניח בהודו – איזו כותרת תיתן התקשורת הישראלית למקרה שבו הינדים הורגים זוג מוסלמים, ובתגובה המוסלמים מציתים כפר הינדי? "שני מוסלמים נהרגו בהודו", או "מוסלמים הציתו כפר הינדי"? אני די בטוח שהשני. אולי כותרת המשנה תדווח על הרצח שקדם להצתות, ואולי רק האותיות הקטנות.
הסיפור הגדול באמת
כך או כך, העניין שהפתיע אותי באמת באירועי השבוע בשומרון, היה התגובה של הימין הישראלי.
אנחנו רגילים שאירועים של פגיעה בערבים, תגי מחיר ולקיחת החוק לידיים גוררים גינוי מוחלט, להוציא גורמים מעטים בשולי המחנה. האמירה המקובלת היא קודם כל שפגיעה חסרת אבחנה בחפים מפשע היא פסולה, ושנית שאכיפת החוק והענישה הן אחריות של המדינה, ואסור לתת לאנשים פרטיים לעשות מה שבראש שלהם, כי אחרת תהיה אנרכיה.
ביום ראשון בערב האווירה הייתה שונה מאוד. לצד לא מעטים שגינו, ושקראו לתת לצה"ל לעשות את העבודה, הייתה אווירה נרחבת ברשתות שההתפרעות וההצתות בחווארה אינן דבר פסול, לפחות לא לגמרי. אנשים מסוימים כתבו את זה במפורש (בדרך כלל גם אם מישהו מזדהה עם מהלך אלים של אזרחים, הוא שומר את דעותיו לעצמו), אחרים סימנו לייק לסרטונים, הגיבו בציניות שלפחות לא יחלקו הלילה בחווארה סוכריות ועוד.
ובמידה מסוימת לא ההצתות אלא התחושה הציבורית שבעקבותיהן היא הסיפור הגדול. נערי הגבעות הם אלה שיצאו והציתו, אבל גם הציבור הבורגני, השקט, כבר מרגיש את השבר, וכבר איבד את האמון בממסד. כזכור, מכהנת כרגע "הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה", ובכל זאת בציבור הימני מתפשטת תחושה שהמדינה בכל מקרה לא תעזור, אז טוב ש"לפחות מישהו עושה משהו". התחושה הזו לא נשענת רק על הרצח האכזרי של השבוע, אלא על תקופה ארוכה שבה בחווארה ובמקומות רבים נוספים, אין ביטחון אישי. עוד זריקת אבנים ועוד ירי, עוד פצועים ועוד נזק לרכוש, ועוד כמעט ועוד נס, עד שבסופו של דבר נגמרים הניסים, ונותר רק תסכול מכך שנבחרי הציבור שלנו דיברו גבוהה-גבוהה, אבל אין להם שום יכולת להגן על האזרחים שבחרו בהם. עם כל הכבוד לאידאולוגיה, ולעובדה שהם לפחות יודעים לזהות את האויב, נראה שבמבחן התוצאה הם לא עדיפים על שום ממשלה אחרת.
אש לא יודעת להבחין
המצב הזה כמובן רע מאוד, משני הכיוונים – חמור מאוד שיש תחושה ציבורית שהמדינה לא יכולה להגן על האזרחים שלה, או גרוע יותר, יכולה ולא מספיק רוצה; וחמור מאוד שהגענו למצב שבו התפרעויות מקבלות גיבוי שקט מציבור רחב. כשאתה מצית אש ומאבד עליה שליטה, היא תשרוף בלי אבחנה, וכשהתפרעות אלימה של אזרחים הופכת למשהו "אסור אבל לגיטימי" זה לא יעצור כאן. אנחנו עלולים לראות חלילה מראות דומים או גרועים יותר, עם טריגר כמו פיגוע או אפילו בלי טריגר.
התפקיד של המערכת הביטחונית כרגע הוא לייצר משילות. מעצר של המתפרעים בחווארה הוא המטבע שמתחת הפנס, אבל המשימה היא להחזיר לאזרחים את תחושת הביטחון, כך שהם לא ירגישו אפילו לרגע שהם צריכים שמי שיעשה את העבודה הם נערים שלא חייבים דין וחשבון לאף אחד.
הבעיה היא ש"החזרת תחושת הביטחון" זו משימה ענקית, שכוללת כמות עתק של משאבים ומחירים מסוגים שונים. האם מערכת הביטחון תצליח במהירות להחזיר את המשילות, מול אזרחיה ומול אויביה? לצערי קצת קשה להיות אופטימי בימים אלו.
