א. במשל המפורסם המופיע בדיאלוג "המדינה" של אפלטון, מספר סוקרטס על מערה, בה יושבים אנשים הקשורים בשלשלאות למקומם. הם חוזים בצללי דמויות על הקיר הנמצא מולם – אף הוא בתוך המערה. סוקרטס מבקש להשתמש במשל לטובת דיונו אודות האמת. לדידו, הצללים אינם מבטאים נכונה את האמת, זו הנחזית רק מחוץ למערה. אנחנו נבקש לבחון את המשל מזווית נוספת. האנשים במערה מהדהדים לעצמם את דעותיהם, עם או בלי קשר למציאות המורכבת המתקיימת בעולם הממשי מחוץ למערה. הם דוברים "שפה אחת ודברים אחדים". אך אין המדובר באחדות מבורכת אלא באחידות בעייתית. מעבר לפגיעה אפשרית ביכולת האינדיבידואל לחשוב מחוץ לקופסה, הסכנה המרכזית שאחידות כזו יוצרת היא הסלידה מהאחר, ובהמשך – שנאה מכל מה שהוא אינו כדעת יושבי המערה.
ב. כפי שמכונית עובדת באמצעות דלק או חשמל, כך גם האדם צורך אנרגיה – חומרית ונפשית. כל בחירה מצריכה הוצאת אנרגיה מסוימת. הניסיון לפתור בעיה מתמטית מורכבת מצריך הוצאת אנרגיה רבה יותר, מאשר לשבת על כורסת הטלוויזיה ולצפות-לבהות במסך המרצד. בשעות הערב, כאשר אנו ניצבים רעבים בפני קרואסון שוקולד או כל פחמימה ריקה אחרת, ומול אלה מונח אחר כבוד, סלט ירקות בריא, הבחירה הקלה יותר, מבחינת האנרגיה שיש להשקיע על מנת לקבלה, היא העדפת הפחמימה. לחילופין, ההחלטה "לחתוך" מישהו בכביש, עלולה לצרוך פחות אנרגיה נפשית מאשר להמתין בסבלנות ובנימוס. גם השימוש בהכללות ובסטיגמות, מסייע למוח להגיע למסקנות בצורה מהירה – וזאת תוך כדי חסכנות באנרגיה, אשר הייתה נדרשת לטובת מחקר מעמיק והכרה אישית עם הנושא או האדם, ביחס אליו נקבעה הדעה המוקדמת או ההכללה.
ג. ישנה הלצה על אחת מערי החוף בישראל, הטוענת כי ראשי התיבות של העיר הם: "בוא תראה, יש מכות". כפי שהניסיון מלמד, בחצרות בתי הספר ישנו סיכוי טוב כי כאשר תתפתח תגרה, יישמעו צעקות מתלהמות ומתודלקות באדרנלין ובהורמונים נוספים: "ווואהו וואהו, יש מכות!!! – ראית מה הוא עשה לו?! לא הייתי מוותר!!!". כנראה שנשמע התלהבות מופנמת ודלילה, אם בכלל, במקרה בו אחד הנערים או הנערות יתנו צדקה לנזקק הפושט יד. האירועים האלימים מעוררים התרגשות והתמכרות במוחנו, קצת יותר מסרטוני חתלתולים מצחיקים.
ד. כלל אצבע ידוע לזיהוי פייק-ניוז הוא בחינת האפקט הרגשי שהוא יוצר אצל הצופה, המאזין או הקורא. להבדיל, גם תוכן ויראלי, אמיתי או שקרי – כזה העובר מפה לאוזן ומסמארט-פון אחד לרעהו, יהיה זה המעורר רגש, וככל הניתן ברמות הגבוהות ביותר. תיעוד של התבטאות אלימה, או אלימות פיזית מזעזעת, בכביש, בכנסת, בחוף הים או בכל מקום אחר – יזכה כנראה לכבוד המפוקפק ויהפוך ויראלי ולשיחת היום. כמו בסמים מסוכנים, גם במקרה זה, החשיפה לסם יוצרת התמכרות, שיקול דעת לקוי, וחמור מכך – דרישה נרקוטית להגדלת מינונים. וכך, תיעוד הטחת קסדת אופנוע בעובר אורח תמים, יזכה ליותר צפיות ושיתופים, מאשר צילום המתעד אלימות בזעיר אנפין, כזאת עם כיסאות כתר מפלסטיק. לעומת אלה, סרטון רגוע, בו יושבות שתי פרופסוריות זוכות פרס נובל, העוסקות בדיון מדעי מעמיק וחשוב מאין כמותו לאנושות, כנראה לא יזכה לתהודה ולתפוצה.
ה. מבלי להסיר את האחריות המשמעותית של מנהיגים, מחנכים, הורים, אנשי תקשורת, ארגונים ומכונים מטעם, וכמובן – אחריות אישית של כל אדם על פעולותיו והתבטאויותיו, ומעבר לנסיבות ההיסטוריות, הביטחוניות, החברתיות או הכלכליות, יש לתת את הדעת על האחריות הרובצת לפתחן של חלק מהרשתות החברתיות וערוצי המדיה השונים, לתופעות השליליות של מחנאות, קיטוב ואלימות.
לצד הקדמה, הגישה המהירה למידע ולהשכלה, הנוחות ואין-ספור האפשרויות המרתקות שמציבות הרשתות החברתיות – המסייעות להתחדשות ולהתפתחות המין האנושי והעולם כולו, יש לשוב ולהצביע על האלמנטים המסוכנים ועל הצדדים האנטי-חברתיים של עולם האינטרנט. בשם אינטרס הרייטינג ודירוג הטראפיק, חלק מהרשתות החברתיות, מהאתרים ברשת, ולאחרונה ביתר-שאת גם חלק מערוצי הטלוויזיה, מהדהדים לצופה את דעותיו. הם כולאים את הצופה בתוך המערה האפלטונית של דעותיו. "אקו צ'מבר" (ECHO CHAMBER), אותה תיבת תהודה עצמית, הנמצאת ברשתות הלכאורה חברתיות, מעודדת את האדם לבטוח בעמדותיו ולהקצין עד דלא-ידע. הוא נמצא ברפלקציה אינפורמטיבית הנחזית להיות אובייקטיבית, אך במקרים רבים הבועה הזו עלולה להפוך להטיית האישוש (CONFIRMATION BIAS). ה"פיד" שלו מוצף בדעות זהות לשלו, הדוחקות את האפשרות לשמוע דעות שונות – ויתרה מכך, את האפשרות לגלות שגם בדעות אחרות ישנו גרעין אמת.
המנגנון הזה יוצר רעות חולות, מעוות את המציאות ופוגע קשות בעיקרון החירות. המנגנון מרדד את אפשרות השיח והדיון, לרוב אינו נשען על עובדות, והוא אינו מאפשר ריבוי דעות ומחשבה חופשית. אך מעל לכל – הוא בעיקר מקטב ומחרחר ריב ומדון. האלגוריתם מאחורי עולמות המדיה מהווה פוטנציאל לקידום שנאה באופן אקספוננציאלי. וכיום השנאה זמינה יותר מתמיד. היא נמצאת במרחק הקלקה בטלפון הנייד של כל אחד מאיתנו, והיא כמעט אינה דורשת הוצאת אנרגיה. ההשלכות עלולות לטפוח לנו בפנים במהירות של סיב אופטי. בעבר נטען כי במדינה ישנם שבטים או מגזרים שונים. אך תיבת התהודה המסוכנת הזו, מעלה את האפשרות, אשר בתוך המערה נשמעת הגיונית, כי יש להפוך את ישראל לקנטונים, לתתי-אזורי מחייה נפרדים ומובחנים האחד מהשני. וזו אולי ההשלכה הפחות קיצונית שיכולה להתרחש.
ו. כרגיל, השאלה היא מה אפשר לעשות. ישנן דרכי פעולה רבות, לא כולן ישימות עבור האדם הפרטי, והן מחובתן של ממשלות וארגונים. האדם מן היישוב כנראה לא ישנה את תאגידי הטכנולוגיה המגה-ענקיים השולטים במשק, אך יש באפשרותו לבצע פעולה ראשונית וישימה – להיות מודע. רבים מעדיפים שלא לדעת, הם מתעצלים או "חוסכים" אנרגיה. אבל העולם משתנה ומשתכלל, והצורך להוציא אנרגיה עבור ביצוע שיקול דעת שכזה, אינו בגדר פריבילגיה.
המודעות לעצם קיומם של אלגוריתמים מסוימים הבוחנים את חיינו, ומהר מאד מנווטים אותם, היא קריטית. בשעה שאנו בטוחים בבחירתנו העצמאית, האלגוריתמים, אשר מאחוריהם ניצבים אינטרסים וגורמים שונים, מטרגטים את חיי היום יום שלנו. הם בוחרים עבורנו איזה מוצרים נקנה, באיזה סרטים או פרסומות נצפה, איזה מידע נקרא, איזו פרשנות פוליטית נצרוך ואת מי נשנא. באופן אירוני – השנאה הופכת אנרגיה שימושית לקיומם של אלגוריתמים בעייתיים ורשתות חברתיות. חובה אזרחית, מוסרית, אנושית ואישית מוטלת על כולנו – לדעת שאפשר גם אחרת. אפשר להפיץ אהבה, לחפש אור ושלום בין בני אדם. זו אינה משאלת לב תמימה ומנותקת מהמציאות. אדרבה, הדבר פשוט יותר ממה שמהדהד המסך. כדאי לנסות זאת, לפעמים, גם מחוץ לתיבת התהודה.
רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, יוצר ועורך תוכן, מנטור במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. בקרוב יראה אור ספרו השני: "המסע אל פנימיות הרצון – המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי בין ניטשה לרב קוק"
