אם מישהו יפיק אי־פעם סדרה תיעודית על הוויית הביטחון ההיסטורית ביו"ש, מומלץ לשלב בה שחזור של מפגש סגור לתקשורת בין מתנחלים נסערים לשר הביטחון במועדון היישוב הר־ברכה מ־1983, לפני ארבעים שנה. היא התקיימה בעקבות דקירתו ופציעתו של תושב המקום במהלך קניות בקסבה של שכם. כן, היו זמנים שהמתנחלים הסתובבו בקסבה.
ראש הממשלה היה אז יצחק שמיר ושר הביטחון משה ארנס. יועצו של ארנס לענייני תקשורת, נחמן שי, כעס כשפרסמתי את הפרוטוקול בעיתון "נקודה". אחרי הרצח הנורא השבוע בחווארה הצצתי במסמך. הוא משקף את התמימות הגדולה אז בשני הצדדים: ארנס ערך השוואה בין תופעת יידוי האבנים בשומרון לאירועי פלילים בתל־אביב, המתנחלים היו משוכנעים שאפשר להגיע למצב של אפס פיגועים. "אתה וממשלתך הקדושה והיקרה צריכים רק לתת את ההוראה", אמר לו הרב לוינגר, אך הוסיף ש"אם ועדה מוסמכת תחקור את הנושא ותקבע חד־משמעית שאין פתרון לבעיה, כי אז אני אהיה זה שאיאבק עם חבריי היושבים פה – כן, אריב איתם – ואצעק: 'שקט, אין פתרון לבעיה, מספיק עם הרעש'".
הרבה דם זרם מאז בשומרון. גם בהר־ברכה. ועדת חקירה מוסמכת לא קמה מעולם, אך גם בלעדיה ברור שאין פתרון לבעיה. כלומר, אין מענה צבאי מושלם ליכולות הרצחניות של האויב הפלסטיני. צה"ל ושב"כ מסכלים את הרוב המכריע של מזימותיו, אך נבצר מהם לסכל את כולן. בהתחשב בתנאים הסבוכים של שדה המערכה, כשהאויב חי בתוכנו ואנחנו בתוכו, כנראה אי אפשר לעשות יותר. חיל האוויר לא יפציץ את חווארה אפילו אם איתמר בן־גביר יחליף מחר את יואב גלנט, וימנה את צביקה פוגל לאלוף פיקוד המרכז. לפחות העניין הזה די ברור היום, אחרי שישים ימי כהונה של ממשלת הימין הימנית ביותר בכל הזמנים.
במישור הביטחוני היא מתנהלת בדיוק כמו קודמתה, וכפי שהיה אפשר לחזות מראש כל עוד מפעילים את הראש. מי שהצביע לה על סמך הבטחות סרק שממשלת ימין תמגר חיש קל את הטרור, יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו, לא לפוליטיקאים ובוודאי לא לצה"ל. הימין קיבל 64 מנדטים בבחירות, אך מצבת כוח האדם של גדודי החי"ר הזמינים בצה"ל נותרה בעינה.
לרב־אלוף הרצי הלוי ולאלוף יהודה פוקס אין אוגדות רזרביות במחסני החירום. השבוע הם שלחו לשטח עוד ארבעה גדודים, אחד מהם גדוד מילואים, וגם זה המון. מפקדם הבכיר, תת־אלוף אבי בלוט, גדל בנווה־צוף, והרמטכ"ל הרצי הלוי הוא מתנחל בעצמו, כך שאי אפשר לטעון שהפיקוד הבכיר אינו מכיר את השטח ואת הבעיה, או שחלילה הוא מסרב לפצח אותה. מפלס המוטיבציה של הכוחות והמפקדים נושק לרום המרבי. עלבונות או התפרעויות קשות בשטח רק יורידו אותו, לא יעלו. הם בוודאי אינם משפרים את מאזן ההרתעה בין צה"ל למחבלים. צעיר פלסטיני שרואה בשטח או בטלוויזיה התגוששות בין אזרחים יהודים לחיילים, לועג בליבו לשני הצדדים ופועל בהתאם.
זה לא גל טרור, זו הסלמה, אמר לי בכיר צבאי. הוא תיאר את המאמץ הצבאי העכשווי כ"שמיכת כיבוי" וכ"ציפוף שורות", וציין שההסלמה אינה מקיפה את ההמון הפלסטיני. הוא גם דיווח על המאמץ הגדול לאיתור אמל"ח, מבצע "יורה ומלקוש". מאז תחילת 2023 נתפסו 175 כלי נשק. זוהי טיפה בים ביחס למאגרים הקיימים ביו"ש, אבל ברור שצה"ל אינו מסתפק בה. מודיעין משובח ופשיטות סדרתיות על קיני טרור בלב שכם או בג'נין מעצימים דרמטית את יכולות הסיכול שלו. סביר להניח שתמיד אפשר לשפר אותן עוד יותר ולגרד רעיונות חדשים מחוץ לקופסה. לא אלמן ישראל, ולא חסר אונים. מעבר לכך, ואולי לפני הכול, הגדלת הנוכחות האזרחית היהודית ביו"ש היא גורם הרתעה אסטרטגי לטווח ארוך.
בנייה נרחבת בהר־ברכה ובמרחבי השומרון הסמוכים תשכנע בהדרגה את הפלסטינים שאין סיכוי לגרש את היהודים ולכן גם אין טעם בשפיכות הדמים. אבל עד אז, עד שיהיו מיליון יהודים ביו"ש, אין מנוס משמירה על קור רוח. אף אחד עוד לא ניצח בשום מלחמה בצעקות ובאיבוד עשתונות, גם כשמאוד כאב לו.
