הרב שלי, הרב יהושע רייך, לימד אותי הרבה דברים חשובים, אבל הרגל אחד הוא הטמיע בי. בכל פעם שאני לומדת משהו חדש, אני לא מצליחה להפסיק לשאול את עצמי: מי לא נמצא? על מה לא מדברים? לפעמים כששמים לב מי חסר, מגלים משמעות נסתרת שלא הבחנו בה בקריאה ראשונה. ממש כמו שכולנו יודעים להגיד ששמו של הקב"ה לא מופיע במגילה, ולכן מגילת אסתר היא מגילת הסתר פניו של הקב"ה.
אז מי לא מופיע בפרשת תצווה?
לאורך הפרשה כולה לא מופיע הפסוק המוכר כל כך "ויאמר ה' אל משה". לא רק הפסוק הזה לא מופיע, אלא שמו של משה רבנו נעלם מהפרשה לחלוטין. הפנייה אל משה נעשית באמצעות המילים "וְאַתָּה", "וְעָשִׂיתָ", "וְנָתַתָּ", "וְשַׂמְתָּ". התחושה היא כאילו יש ממש השתדלות לפנות אל משה אבל לא לציין אותו בשמו.
היעדרותו של משה מהפרשה בולטת נוכח הזמן המיוחד שבו אנו קוראים אותה. לפני מספר ימים צוין יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו. לפי המסורת, משה נולד בז' באדר, ומאה ועשרים שנה בדיוק לאחר מכן הוא נפטר (כלומר, בעוד שלושה חודשים משה הונח בתיבה על היאור – בו' בסיון, יום מתן תורה). הגמרא מציינת שאפילו המן ידע את תאריך הפטירה של משה רבנו:
כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד (מגילה יג, ב).
המן מוצא סימן טוב בכך שחודש אדר עולה לו בגורל, שכן הוא יודע שמשה נפטר בז' באדר, ולפיכך זהו חודש ללא מזל לעם ישראל. אלא שהוא מחמיץ פרט אחד חשוב – ז' באדר הוא גם תאריך הולדתו של משה. אולי בכל זאת יש בחודש הזה מזל.
אז למה דווקא בשבוע שבו חל תאריך הולדתו ופטירתו של משה רבנו, אנחנו קוראים את הפרשה שבה שמו לא מופיע כלל?
צינור מקשר
לאחר חטא העגל, כשהקב"ה רוצה להרוג את בני ישראל ולהתחיל מחדש, אומר לו משה "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (לב, לב). משה הצליח להמתיק את רוע הגזרה והקב"ה לא כילה את עם ישראל, אבל כיוון שהמילים כבר נאמרו, משהו מתוכם היה צריך להתקיים. כך קיבלנו פרשה ללא שמו. אבל מדוע דווקא פרשת תצווה, הפרשה שבה אנחנו מצווים על בניית המשכן?
משה רבנו הוא נביא, הצינור שמקשר בין בני ישראל לקב"ה. משה אינו נותן התורה בעצמו; הוא לא מלאך ולא שרף. הוא אומנם הגיע לרמה הגבוהה ביותר שאדם מסוגל להגיע אליה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו – אבל הוא עדיין, למרות הכול, בן אדם. גם המשכן איננו קדוש בזכות עצמו. אין במשכן קסם מיוחד, על־טבעי. ייחודו של המשכן נובע אך ורק מכך שהקב"ה בחר לשכון בו. שם שורה השכינה. המשכן כשלעצמו הוא רק כלי. עצים ואבנים ובדים.
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "משך חכמה", מפרש שבני ישראל הבינו שמשה אנושי רק ביום מיתתו. כשהם ראו שמשה נפטר מן העולם, הם הפנימו שהקב"ה הוא הפועל ומשה הוא הנביא:
העניין כי ביארתי בכמה מקומות אשר טעויות בני ישראל בכמה מקומות היה כי חשבו למשה לפועל מעצמו, ולכח האלוקי השופע בו הבדילוהו מן היוצר, והוא לא היה רק לפה לאלוקים לדבר אתו אודות הנוגע לכל בני ישראל. ואיפה ראו כי משה מעצמו אינו מנהיג ואינו שופע מאומה – ביום שמת משה. אז הבינו כי מחומר קורץ כמוהם וגם הוא בן תמותה, ורק רצון הבורא הקיים בשלמותו בלא שינוי, הוא האומר וגוזר ("משך חכמה" על דברים כט, ג).
גם ביחס למשכן מדגיש ה"משך חכמה" את אותו עיקרון:
אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד (על שמות לב, ט):
בשבוע שבו אנו מציינים את הולדתו ופטירתו של משה, המנהיג והנביא של עם ישראל, אנחנו קוראים את הפרשה של סוף בניית המשכן. באה הפרשה ומסבה את תשומת ליבנו בעדינות רבה לכך שהמשכן הוא אמצעי, דרך להתקרב אל הקב"ה, מקום שמאפשר לנו לעבוד את ה', כשם שמשה המנהיג הדגול הוא אנושי. שליחותו בעולם היא להעביר את התורה מהשמיים לארץ, ולכן הוא מצוּוה ועושה משכן, כדי לתת לנו כלים לעשות מקום לאלוקות בתוך הגשמיות. אבל אל לנו להתבלבל או לפספס את האיזון – הקב"ה הוא נותן התורה, והקדושה שוכנת במשכן.
יום הקברנים
אנו קוראים את פרשת תצווה תמיד בסמיכות לתאריך הולדתו ופטירתו של משה. ז' באדר הוא גם התאריך שאותו בחרו מתנדבי חברה קדישא כיום צום ותענית, ובסופו הם נוהגים להתכנס לתפילה משותפת וסעודת מצווה. נראה לי שתאריך זה נבחר בגלל המדרש היפה המתאר כיצד משה עסק בקבורתו של יוסף בזמן שכל ישראל עסקו בביזה במצרים:
בשעה שעסקו כל ישראל בביזה, עסק הוא בעצמות יוסף; ובשעה שהיו כל ישראל נושאים את הכסף ואת הזהב אשר העלו ממצרים, היה משה רבינו נושא את ארונו של יוסף. אמר לו הקב"ה: חסד גדול עשית, אף אני אעשה עמך חסד ואתעסק בקבורתך, שנאמר: "ויקבֹר אותו בגיא" (שמות רבה, כ, יט).
