החלטנו לפרוש בשיא. שיא העצבים. כי כמה אנחנו עוד יכולות להתעכב על הקרע בעם, על הקרע בינינו? כמה עוד נוכל לדסקס באוויר "כן, אבל", ולעצור לפני שנידרדר ל"לא, כי אתם"? הרי ברור שלא נצליח. הכרנו בפאנל פוליטי שדרש מאיתנו בהגדרה להתבצר ולתפוס פוזיציה, אז שנוותר על זה דווקא עכשיו? היינו מרכלות יחד בחדרי איפור, צווחות זו על זו בשידור, וחוזר חלילה עד להזדמנות האקראית הבאה. היה בינינו הרבה יותר משותף ממפריד, תסלחו לי על הקלישאה, ורק כשחוברו אלינו מיקרופונים התנתקנו מהאחווה. זה ממש לא הפריע לנו ללוות זו את זו לחנייה בסוף האייטם הקולני, להחליף טלפונים, ולברר מפעם לפעם מה נשמע.
אז גם עכשיו שאלנו. ככה, לדעת מה קורה רחוק מהאולפנים ההם, קרוב לבערה. וזה התחיל בסדר, בעדכון המצב המשפחתי והבריאותי, ומזמן לא שמענו, ואיך את מחזיקה מעמד. והיו גם "קראתי אותך, עצבנת אותי למות", ו"שמעתי אותך ברדיו, הגזמת בטירוף"; אבל גם הרבה "מבינה אותך לגמרי", ו"אני במקומך הייתי מרגישה אותו הדבר", ו"יאללה, ניפגש במשבר הבא". אבל רגע לפני פרדה התחילו הטיעונים והנימוקים. ככה, במציאות. בלי מיקרופונים ובלי חדרי איפור. בלי מנחה ובלי עורכת אדיבה. ואיפשהו באמצע הדרך שתינו איבדנו את ההומור. אם יש דבר שחיבר בינינו, ואם יש דבר ששתינו לא סובלות, זה אנשים בלי הומור. אתם יודעים, תרופת הפלא הזו שרשמה זה מכבר רזומה של שבירת קרח ושבירת חומות, וגם שבירת לב כשהיא באה עם האינטונציה הלא נכונה. בדיחה קטנה, רצוי על חשבון עצמך, שמאפשרת חיוך קל, וקורצת לנו לקחת בפרופורציה גם שבועות איומים כמו אלה שעברו עלינו, כמו אלה שעוד עוברים שעה אחרי שעה. אז כששתינו פספסנו את ההזדמנויות ההדדיות להחיל הפסקת אש מחויכת, הבנו שזה השיא. שיא שלילי. ופרשנו מהשיחה.
שליט או שפיט
על מה יש לנו להתווכח כל כך. הרי שתינו כואבות ושבורות יחד מהטרור המשתולל; שתינו נעות באי נוחות נוכח אירועי חווארה, ותתפלאו, שתינו מצליחות להסכים גם בעניין גיוס הכספים המופרך והמקומם של יאיא פינק ואחרים לטובת תושבי חווארה שהושחת רכושם, שעה שבאותו מקום, זמן קצר קודם לכן, נקטפה נפשם של שני אחים שנסעו ברכבם. אבל אנחנו מתווכחות. כי יש רפורמה, ויש ספקולציות ותילי תילים של תרחישי אימה שלי ובעיקר שלה. איך אני מוכנה לתת כוח־יתר לחבורת האינפנטילים שמרימה ידיים נטולות הבנה במליאה, ומה יהיה עם כל הדוסים האלה בממשלה, ומה יהיה על מעמד האישה; ואיך אנחנו לא רואים שכל זה נתפר לטובת נתניהו, ורק בגלל זה הוא מוכן לתת לרפורמה לנוע. ומה אם היא תכפה דתית, ומה יהיה על הליברליזם. ועליה. ומה, מה למען השם, יהיה על הדמוקרטיה והמדינה? אז אני עונה לה את שלי, את הסתירות הפנימיות שהפכו לרוח התקופה.
פרדוקס הימים האלה בנוי על חשש הדדי מ"קץ הדמוקרטיה" – מחנה אחד מזהיר שהמדינה תהפוך לדיקטטורה, מחנה אחר משוכנע שהיא כבר כזו. אהרן ברק אמר לאחרונה שהוא מעדיף למות מאשר לחיות תחת משטר דיקטטורי, והחמיץ לחלוטין את העובדה שהמוני ישראלים חשים שזה בדיוק מה שמהפכת המשפט שלו עשתה. בהתאמה כמעט מדויקת להגדרה המילונית, המצביע הלא נכון מוצא עצמו חי תחת שיטת ממשל "בה נשלטת המדינה על ידי אדם יחיד שאינו נבחר על ידי העם במנגנון של בחירות תקופתיות". מחנה שלם רואה עצמו עומד מול חומת צדק לכאורה, שמפוסלת מחומר אחד בלבד, ואף אחד אפילו לא טרח לדלל אותו בקצת מים, להכניס בו צבע או חומר גלם אחר שישקף קצת יותר את גווני החברה כולה. את שורשיה, את תפיסתה השמרנית, את החשיבה מחוץ לקוביות הקרח הבנויות בשבלונה קבועה. זו מערכת שחוטאת בקומבינות פנימיות ובנפוטיזם נטול הסברים, ועדיין דורשת שנכיר בעליונותה המוסרית, בבלבדיות של כושר השיפוט שלה ועומק תבונתה. גם כשהיא נוטה לעוינות סלקטיבית. גם כשאפשר לנחש כמעט במדויק מה תעלה בחכתה בכל עתירה, בהילקח בחשבון זהות העותר והרקע הפוליטי של הסוגיה.
הביטוי "משפטוקרטיה" לא נולד עם כתבי האישום נגד נתניהו. הוא נולד עם עילת הסבירות ועם אג'נדת "הכול שפיט", ועם עניבת החנק שהלכה וסגרה על נבחרי הציבור וממילא על יכולתו של הבוחר לעצב את דמותה של המדינה. והרי גם את החוקים השנויים במחלוקת שמככבים בשיח הנוכחי עשויה הרשות השופטת למחוק מעל פני האדמה. אז מי כאן באמת מחזיק בכוח מוחלט, מי באמת מנהל את המדינה?
אבא, אמא, קצת יותר לאט
אז אחרי שאני אמרתי והיא אמרה שוב את שלה, וציטטנו מפה ומשם, והרמנו טונים וסגרנו שיחה, החלטנו לפרוש בשיא. שיא העצבים. שיא השפל. שיא התסכול והאיבה. ואז בא ישראל קטורזה וקרא אותנו לסדר. בסרטון משעשע מתוכניתו עם ארז טל, "זה לא אולפן שישי", הוא השווה את בית המחוקקים לאבא, את בית המשפט לאמא, ואת כולנו לילדים כמהים לדברי מתיקה. כשאבא לא הרשה לילדים לקנות גלידה, הם הלכו לאמא שחשבה שההתנגדות של אבא לא עומדת במבחן הסבירות, והרשתה להם. אז עכשיו אבא כנסת רוצה לחוקק פסקת התגברות כדי להפגין משילות, ואמא משפט לא מתכוונת לתת לזה לקרות בשום צורה.
אז שלחנו זו לזו את הסרטון בו זמנית, וצחקנו, וחזרנו להיות מי שהיינו. כי הומור זו תרופה, לפחות עד למלחמת האחיות הבאה. זו שנפתחה ברגע שהתחלנו להתפלסף אם אבא או אמא צודקים, במקום לקבוע מראש בגולדה ולהזמין מנת גלידה עתירת קלוריות שתחליק בגרון את מרירות התקופה. וכן, היא לא התאפקה והזמינה לי כדורים בטעם פיסטוק, אלא מה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
