לפני שבועיים בערך זכתה הפועל ירושלים בגביע המדינה בכדורסל על חשבון מכבי תל־אביב, ברוך השם. ושלא תחשבו אותי לאיזה אוהד מושבע של הפועל ירושלים, ממש לא. כבר תקופה ארוכה מאוד שאני כמעט לא צופה במשחקים ולא עוקב אחרי הליגה ואחרי הטבלאות והנקודות וכל זה. כשמתרחשים משחקים "גדולים" אני צופה בהם רק אם מסתדר, ומנצל את ההזדמנות לפגוש חברים ולהעביר ערב בכיף. בקיצור, לפני שבועיים בערך, אומנם לא יצא לי לצפות בגמר גביע המדינה בגלל התחייבויות קודמות, אבל כן צפיתי בתקציר ושמחתי ביותר על ניצחונה של הקבוצה הירושלמית. וזה הזכיר לי סיפור משעשע ומוזר מאוד שקרה לי ולצביקה לפני כמה שנים.
בזמנו, מי שרצה לעשות קורס מזורז בקאנון ישראלי היה צריך לבוא לישיבה שלנו. ברמקולים נשמעו הגששים ואריק איינשטיין, הספרים ליד המיטות היו של עוז וגרוסמן והמון ספרי ביוגרפיה צה"ליים כאלה, חדשות נשמעו כל שעה עגולה, ובחורים היו מעורים בנעשה בפוליטיקה וכמובן אהדו, איך לא, את מכבי תל־אביב. עבור בחורי ישיבה רבים מכבי תל־אביב הייתה כרטיס הכניסה לישראליות. וזה עמוק מאוד ושווה מחקר. תאמינו לי (במאמר מוסגר: יש מצב גדול שאני אולי קצת בומר, ובטח בחורי ישיבות של היום קוראים את הטור הזה ואומרים לעצמם פחחחחח איזה דינוזאור העדן הזה. עדיין. הרעיון עמוק בעיניי ודו"ק).
לא נעים לבוא בשחור–לבן למשחק, ואפילו מסוכן אם ניתפס, אז לבשנו קפוצ'ונים אדומים, התעטפנו בצעיפים ונכנסנו בשערי הארנה
בכל מקרה רציתי לספר שאנחנו, בחבורה המצומצמת שלנו, ותסלחו לי על הפלצנות, היינו חבורה של בחורים קצת יותר מקוריים, ומתישהו החלטנו שאם כולם אוהדים את מכבי תל־אביב אנחנו עורקים ישירות לקבוצה היריבה שלה, הפועל ירושלים. במיוחד לאור זה שאנחנו ירושלמים ומה לנו ולקבוצה התל־אביבית המתנשאת והמשעממת מכבי? ככה יצא שיום אחד צביקה ואני רכשנו כרטיסים למשחק ליגה בין מכבי להפועל והלכנו מבסוטים לארנה. לא נעים לבוא בשחור־לבן למשחק, ואפילו מסוכן אם ניתפס, אז לבשנו קפוצ'ונים אדומים והתעטפנו בצעיפים ונכנסנו בשערי הארנה. פתאום, מולנו אנחנו רואים את שמואל פנחס ביננשטוק! לרגע חשבנו להתחבא, אבל הבנו די מהר שאם שמואל פנחס "תפס" אותנו במשחק של הפועל הרי שגם אנחנו "תפסנו" אותו. מהר מאוד הפשרנו חיוכים וקראנו לו, שמואל פנחס! מה אתה עושה פה יא גזור! לא ידענו שאתה אוהד הפועל! ושמואל פנחס הסתכל רגע אחורנית, כאילו שהוא מחפש מישהו ואז עלינו כאילו שהוא לא מכיר אותנו ואמר, אתם מדברים אליי? ואמרנו לו כן! מה יש לך? והוא הסתכל עלינו במבט הכי מוזר בעולם ואמר, אני לא מכיר אתכם. תסלחו לי. ואנחנו לא ידענו אם לצחוק או לבכות, ובסוף צחקנו ואמרנו לו שמואל! אתה מסתלבט או מה? ושמואל עשה פרצוף כזה כאילו שאנחנו צמד תמהונים ואמר, לא יודע מי אתם. ובכלל לא קוראים לי שמואל. וצביקה ואני הסתכלנו אחד על השני ולרגע קטן חשבנו שאנחנו הוזים. הרי ברור היה שזה שמואל פנחס ביננשטוק! אבל הוא מכחיש את היותו הוא! שמואל פנחס אמר, אני אולי דומה למישהו שאתם מכירים, אבל זה לא אני. ואנחנו סקרנו אותו מכף רגל ועד ראש, וראינו את הגרביים שלו שמכרו רק בת"ת של הישיבה שלנו! ואת המשקפיים שלו השבורים בדיוק בצד ימין, ואת הפרצוף שלו והזקן המדובלל והכול! הכול היה שמואל פנחס!
ואני ראיתי שצביקה מתעצבן פתאום ואומר לו, כן?! אתה לא שמואל פנחס?! תראה תעודת זהות! ושמואל פנחס התקדם ועקף אותנו תוך כדי שהוא אומר, שחררו אותי יא הזויים. ואני אמרתי לצביקה, תשמע, אולי זה לא הוא. וצביקה התעצבן עוד יותר וכמעט צעק, בטח שזה הוא! פעם ראית מישהו עם מכנסיים כאלה עם שלושה פֶּנסים?! ואני שתקתי במבוכה. ואז גם צביקה נרגע ואמר, מה אני אגיד לך אולי זה באמת לא הוא. איזה הזיה. והמשחק התחיל והמחשבות שלנו נדדו כל הזמן לתקרית המשונה עם שמואל פנחס.
מפה לשם הפועל הפסידה וחזרנו לישיבה. בשעת לילה מאוחרת ישבנו צביקה ואני על הספה במסדרון הפנימייה ועישנו. לפתע שמואל פנחס נכנס, לבוש באותם מכנסיים ואותן גרביים ואותן פנים ואנחנו הסתכלנו עליו והוא עלינו וכעבור רגע שאל בחיוך, הכול בסדר? מה אתם מסתכלים עליי ככה? ואנחנו חשבנו שאנחנו מתחרפנים ואמרנו לו יחד, די שמואל. בחייאת. זה היית אתה או לא? ושמואל הסתכל עלינו במבט משונה ואמר, מה? על מה אתם מדברים? ועד עצם היום הזה אנחנו לא יודעים אם שמואל פנחס היה שמואל פנחס או לא. יאללה הפועל.
