הצירוף הזה היה רחוק מאוד מעולמו של הרב קנייבסקי הקשיש עצמו, שוודאי לא הזדהה עם ההמנון הלאומי, וגם לא עם משחק הכדורסל. מספרים שפעם שאלו את הרב קנייבסקי האם מותר לשחק כדורסל בשבת. הרב שאל מה עושים במשחק הזה. השיבו לו: מנסים להכניס כדור לתוך סל. הרב קנייבסקי תמה: אז שיכניסו אותו לסל לפני שבת, ויפתרו את הבעיה. אך גם אם הרב קנייבסקי לא היה מוצא את עצמו בגילויי האבלות הישראליים של פטירתו, הישראליות החדשה יודעת להכיל גם אותו כאחד מסמליה. מפגני האבלות הפומביים עם פטירתו של הרב קנייבסקי ביטאו הכרה חסרת תקדים במקומם המרכזי של התורה וחכמיה במרחב הישראלי. לא ראינו תופעות כאלו עם פטירתם של גדולי תורה אחרים, אפילו לפני שנים ספורות.
זאת בעיניי דוגמה לתהליכי העומק שעוברים על החברה הישראלית, ושונים מאוד מהקרע הגלוי לעין. על פני השטח רואים הכנות למלחמת אחים, אך מתחת לו – התקרבות מתמדת. ההתקרבות הזו מתחוללת גם אצל החרדים, שעוברים מצידם תהליך ישראליזציה. אפשר לזהות אצל הצעירים החרדים יותר ויותר פטריוטיות לאומית־ישראלית, מהסוג שהרב ש"ך סלד ממנה בזמנו. מחקר של מכון "פיו" מ־2015 העלה ששליש מהחרדים בישראל מגדירים עצמם ציונים. יותר ויותר חרדים פוקדים גם את יד ושם. מחקר של שמואל רוזנר וקמיל פוקס העלה שרוב החרדים עומדים בצפירה כשהם ברחוב, ורבע מהם – מיעוט לא מבוטל – עומדים בצפירה גם כשהם בבית. "שבט אחים ואחיות" – השיר הכלל־ישראלי הגדול של השנים האחרונות – זכה לשתי גרסאות כיסוי חרדיות. בעולם של ילדותי, חילונים לא הכירו את הרב קנייבסקי, וחרדים לא הכירו את שירי גלגלצ. העולם הזה השתנה ללא הכר.
יש כאן פער, שבהזדמנות אחרת צריך לנסות להסביר אותו באופן עמוק יותר: בעוד רבים מצהירים שמעולם לא היינו מקוטבים יותר, כשבודקים לעומק את אמונותינו וזהותנו נראה שמעולם לא היינו קרובים יותר. לעת עתה אני מותיר להזדמנות אחרת את ההסבר לפלא הזה, ורוצה להדגיש רק נקודה אחת: אנחנו צריכים פחות להתרגש מסכסוכי המיקרו, ויותר להתפעם מהתופעה ההפוכה במקרו.
זה הרי המסר הבסיסי של מגילת אסתר. בן־גוריון אמר שכדי להיות ריאליסט בארץ ישראל צריך להאמין בניסים, אבל זה היה נכון גם בשושן. בשעה שכולם התבוננו בכותרות העיתונים, וניבאו בייאוש על החורבן הקרב, מרדכי הסתכל על תהליכי העומק, וידע: "רווח והצלה יעמוד ליהודים". בניגוד אליו, אנחנו לא צריכים אפילו לחכות לנס חדש; די בזה שלא נתכחש לנס שכבר קרה לנו, נס קיבוץ הגלויות והתגבשותן.
סטיבן פינקר אמר פעם שכותרות העיתונים בדרך כלל מדכדכות, רק משום שעיתונים יוצאים לאור בכל יום. לו עיתונים היו יוצאים לאור פעם בעשור, היינו קוראים בעיקר על חדשות טובות. הבעיה היא שתהליכי הרס שטחיים מתחוללים מהר, בעוד תהליכי בניין יסודיים קורים לאט. רעידת אדמה יכולה להרוס תוך רגע רבבות בתים, אבל בסוף העשור רואים שהרבה יותר בתים נבנו מאשר נחרבו. העובדה הזו נכונה גם לחברה הישראלית: יש הרבה יותר חיוב מאשר שלילה, ובכל זאת ההרס הוא שמופיע בכל יום בכותרות הראשיות.
"אשרי אדם מפחד תמיד", וטוב לדאוג מהקרע, ולפעול בנחת למען אחדות העם. אך לא טוב להאמין לנבואות חורבן קטסטרופליות. אנחנו יודעים שחברי כנסת ישראל נוהגים לעיתים להספיד בפזיזות ח"כים לשעבר, ברגע שמופצת שמועה שגויה על מותם. גם מרק טוויין זכה פעם להספד מוקדם מעין זה, ומיהר להודיע לעיתונות: "השמועות על מותי היו מוגזמות". לנוכח הנהי הקולקטיבי על חורבן הסולידריות הישראלית, כדאי שגם אנחנו נזכור שהשמועות על מותנו הן מוגזמות מאוד.
