ידענו כבר תקופות קשות של פיגועי טרור וימים מתוחים עם תחושת "עוד זה מדבר וזה בא". זהו גם לא חודש אדר הראשון שבו אנו מגיעים מדממים לימי הפורים. בחודש אדר של תשנ"ו, 1996, נרצחו במשך שמונה ימים, מה' באדר ועד י"ג באדר, 57 ישראלים בחמישה פיגועים; שנה לאחר מכן, בשבועיים שבין ראש חודש אדר לפורים תשנ"ז נרצחו עשרה ישראלים בפיגועי טרור; באדר של שנת 2001 נרצחו שלושה הרוגים ונפצעו 70 בפיגוע שאירע חמישה ימים לפני פורים; שנה לאחר מכן, בשבועיים שבין ראש חודש אדר לפורים נהרגו 12 חיילים, שני שוטרים ושישה אזרחים בפיגועים ברחבי הארץ; גם אדר של 2003 היה מדמם, כאשר 19 ישראלים נרצחו מראש חודש ועד פורים.
ובכל זאת, בגל הפיגועים הנוכחי יש כאב נוסף, שנובע מהאווירה החברתית הקשה. גם תומכי הרפורמה המשפטית ואוהדי הממשלה אינם יכולים להתעלם מהמתח החברתי ומהקיטוב הגואה ברחובות. רוב כלי התקשורת מגויסים נגד הממשלה ואינם מעניקים סיקור הוגן, אבל הם לא ממציאים את האווירה. היא קיימת לא רק בהפגנות ולא רק באולפני הטלוויזיה והרדיו. כל מי שמתגורר במקום הטרוגני או עובד במקום עבודה מגוון, נחשף לתחושות קשות של ישראלים רבים נוכח ההתרחשויות במדינה.
אין צורך להשתמש במונחים היסטריים כמו מלחמת אחים וחורבן בית שלישי, כדי להבין שיש בעיה. והבעיה החברתית הזאת לא החלה כמובן עם הקמת הממשלה הנוכחית. היא הולכת ומתעצמת כבר מספר שנים, מכמה סיבות: היא נובעת מהשינויים הדמוגרפיים בחברה הישראלית, מחיים נפרדים וחוסר היכרות בין אוכלוסיות; היא מתעצמת בסיוע הרשתות החברתיות שמקצינות את השיח ומתגמלות את נושאי המסרים הקיצוניים; והיא קשורה גם לפוליטיקת הזהויות שמשתלטת על המערכת הפוליטית שלנו. התוצאה היא ניכור, חוסר אמון ולאחרונה גם חרדה של ממש מההתפוררות החברתית שאוחזת בחלקים בחברה. במדד הביטחון הלאומי האחרון, שני שליש מהמשתתפים הביעו דאגה מהאיומים החברתיים הפנימיים, לעומת 27% בלבד שהביעו דאגה מהאיומים הביטחוניים.
היכולת להרגיע את המצב ולרכך מעט את הקיטוב נמצאת קודם כול בידי המנהיגים, והרושם הוא שגם משמאל וגם מימין אין מספיק רצון טוב לעשות זאת. זה לא התחיל ברפורמה המשפטית אלא הרבה קודם לכן. העובדה שבמשך ארבע שנים התקיימו פה חמש מערכות בחירות קשורה ישירות לחוסר יכולת ההידברות וההתפשרות של מנהיגי המפלגות. גם בפולמוס הנוכחי, אין מספיק רצון טוב בשני המחנות. לפיד, שעומד כרגע בראש מחנה השמאל, התאהב במאבק. הוא מתבטא בהתלהמות ומעלה דרישות מוגזמות כמו עצירת חקיקה לחודשיים והידברות רק מחוץ לכנסת, המוכיחות שהוא מסרב להכיר בתוצאות הבחירות. מצד שני, גם בימין לא מתאמצים להגיע להידברות. התעקשותם של השר לוין וח"כ רוטמן להמשיך את תהליכי החקיקה בקצב מהיר, ובאופן כללי ההתנהלות הלא קשובה של שניהם, איננה מסייעת להרגעה. הם יודעים שרוב הציבור מעדיף רפורמה שתעבור בהסכמה רחבה, ובכל זאת הם לא מראים נכונות לפעולה משמעותית שתקרב הסכמה שכזו.
אבל אי אפשר להאשים רק את הפוליטיקאים. גם לציבור יש חלק לא מבוטל בהגברת הקיטוב. הן בשמאל הן בימין בוחרים בשנים האחרונות לתגמל פוליטיקאים שמעמיקים את הקרע והקיטוב. בשמאל מעדיפים את השיח המתלהם של לפיד ורם בן־ברק על פני השיח הממלכתי של גנץ וטרופר ולא מתנערים מהתבטאויות קיצוניות של מנהיגים כמו אהוד ברק, אהוד אולמרט ורון חולדאי. בימין בחרו להשאיר בבחירות האחרונות מחוץ לכנסת פוליטיקאים שמייצגים ימין ממלכתי, ולהעדיף על פניהם חבורה לא קטנה של חברי כנסת מתלהמים שדואגים כל הזמן לתדלק את המתחים החברתיים.
פרס לפלגנים
גם המקרה הקטן של חנן יובל השבוע, המחיש את תרומתם של האזרחים להעמקת הקיטוב. יובל, יוצר וזמר ותיק ואהוב, הודיע שלא יופיע באירוע ממלכתי שאמור להתקיים בכנסת ביום הזיכרון, בגלל חברי הכנסת אלמוג כהן, דודי אמסלם, טלי גוטליב, גלית דיסטל, ואריה דרעי, שאותם הגדיר כגסי רוח. "זאת לא הכנסת שלי", הצהיר יובל, וטעה טעות חמורה. למרות גסות הרוח, זו עדיין הכנסת שלו ושלנו. הסירוב של יובל להופיע בפני הכנסת הוא פרס לפלגנים. לצידם של חברי הכנסת שהכעיסו אותו, ובצדק, יש לא מעט חברי כנסת מימין ומשמאל, שכן שומרים על שיח מכובד גם בטמפרטורה גבוהה. החרמה של אירוע ממלכתי במוסד ממלכתי בגלל קבוצת חברי כנסת שאינם ממלכתיים, היא ניצחון לקיטוב.
אבל הסיפור של יובל לא הסתיים בכך. בעקבות הודעתו על ביטול הופעתו בכנסת, מתנ"ס בנימין שבמועצה האזורית מטה בנימין הודיע ליובל על ביטול הופעתו שתוכננה ליום העצמאות ביקב פסגות. ביטול ההופעה של יובל בבנימין הוא עוד ניצחון לקיטוב. העובדה שיובל טעה בהתנהלותו, איננה מחייבת את מתנ"ס בנימין להעמיק עוד יותר את הקרע החברתי. יובל הרי לא יצא נגד תושבי בנימין, ובניגוד לאומנים אחרים בשמאל הוא גם לא מחרים את תושבי יו"ש, אז למה להעניש אותו. האם במועצת בנימין רוצים להגיע למצב שבו אומנים ימניים יופיעו בפני אנשי ימין, ואומני שמאל בפני אנשי שמאל?
במילים אלה פתח הראי"ה קוק את מאמרו בשבועון "התור" לפני 89 שנים, בחודש אדר תרצ"ד: "בימי הפורים האלה, בשעות קשות הללו שייסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו, צרות רבות מבחוץ ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל, נזכור נא את הימים הללו ומאורעותיהם כמו שהם כתובים לפנינו במגילת אסתר… והאמרה הנצחית של 'לך כנוס את כל היהודים' היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם ולרוממנו מכל שפלותנו". הגאולה במגילת אסתר התחילה רק כשהעם התאחד, התכנס והתקהל. גם כעת, הדרך לגאולת המציאות החברתית והפוליטית, טמונה ביכולת הזאת.
לא מספיק לדבר על אחדות בהספדים ובדרשות של פורים בבתי הכנסת. צריך גם לעשות מעשים שיוכיחו בפועל שהערך הזה באמת חשוב לנו. כדי לקדם אחדות צריך להפסיק לתגמל את אלו שמפלגים, ובמקביל לדעת לסלוח, להתפשר, להקשיב, ולייחס גם לבעלי הפלוגתא שלנו כוונות טובות. 
