אפילו במונחים ישראליים זה היה שבוע מטלטל: שני פיגועים רצחניים, ועידה מדינית, ימי הפגנות סוערים והתפרעויות חסרות תקדים בחווארה. גם בלי להיגרר להשוואות מאולצות בין מציתי בתים ומכוניות בחווארה ובין מבעירי לפידים באיילון, או בין קריאות לסרבנות ובין תקיפת חיילים, למדנו שלאף מחנה אין מונופול על האנרכיזם לגווניו.
חודשיים פחות יום לכהונת הממשלה, שיגרה השבוע לשכת נתניהו הודעה לעיתונאים: ״הקמנו ממשלת ימין חזקה והיא תמלא את ימיה״. אין סימן מובהק מזה לעומק הסחרור שממשלת הימין ההגמונית ביותר שידענו נקלעה אליו, במהירות שיא. רצף הפיגועים דוחק את בן־גביר לפינה, ההבטחות לריסון הבנייה ביו״ש מכעיסות את סמוטריץ', היד הקפוצה על התקציב מרגיזה את החרדים, ודרעי עדיין לא מבין כיצד הוא חוזר לשולחן הממשלה.
מעל הכול נפרשת חופת הרפורמה המשפטית, הדבק של הקואליציה. ובהתאם: פשרה עשויה לזעזע אותה באופן בלתי הפיך. אם אין רפורמה אין ממשלה, מאיימים חלק מהשותפים. אלא שספק אם יש להם חלופה אמיתית. הבעיה היא בצבר המאיים בשאר הגזרות. זו הביטחונית בוערת מכולן. המשך הפיגועים הרצחניים, ללא מפנה במדיניות התגובה של מערכת הביטחון, מכניס את בן־גביר למצוקה. כל חברי עוצמה יהודית נכנסו לכנסת על גבו, אבל כעת מאגפים אותו מימין. ההתפרעויות בחווארה קרעו אותו בין מי שהיה למי שניסה להיות.
על אף התקוות בשמאל, ממשלת ימין מלא לא תיפול מימין מפני שאין ממשלת ימין "מלא יותר" על המדף. אבל בן־גביר, שמשלם מחיר על עצם היותו חלק ממעגל מקבלי ההחלטות, זקוק לבידול. התוצאה יכולה להיות התפטרות שלו מהממשלה ותמיכה מבחוץ, שתאפשר לו להציג חלופה מטרילה מימין. חוק עונש מוות למחבלים, שאמור להאריך את חייו בקואליציה, אושר בקריאה טרומית, אבל שם תהא קבורתו. החרדים, מטעמים הלכתיים, מתנגדים לו. בליכוד מתנגדים בגלל חוות הדעת הביטחוניות והלחץ הבינלאומי.
בניגוד לעיצומים ולאיומים של בן־גביר על נתניהו, סמוטריץ' מנסה קו הפוך. איגרת ההסברה הארוכה שפרסם השבוע מסגירה את הקונפליקט שהוא נתון בו, אבל המסקנה ברורה: אין אלטרנטיבה, ולכן יש לשמור על קואליציית הימין מכל זעזוע. אלא שיו״ר מפלגת הציונות הדתית דוהר במקביל על מסלול התנגשות מול האמריקנים, שמטריד מאוד את נתניהו. מאז קום הממשלה, סמוטריץ' ובן־גביר סומנו אישית בממשל ביידן כפרסונה נון גראטה. נציגים רשמיים לא נפגשים איתו. ביקורו המתוכנן בארה״ב עלול לרשום תקדים מביך לשר אוצר ישראלי אם לא יצליח לארגן פגישה עם גורם רם דרג בוושינגטון. קריאתו ״למחוק את חווארה״ תורגמה לאנגלית וזכתה לגינוי תקיף ובוטה של מחלקת המדינה. הוא נאלץ להתנצל גם בעברית. אבל עוד לפני האירוע הזה נראה שנתניהו, שמנסה לתמרן בין סמוטריץ' לאמריקנים, יצטרך לבחור בקרוב עם מי הוא מתעמת.
שר האוצר, חבר הקבינט, שמע לטענתו מהתקשורת על הוועידה בירדן. ההסכמות שם לא מקובלות עליו, גם לא ההבטחות להקפאת בנייה חדשה או הסדרת מאחזים נוספים. השיבה לאביתר, למשל, עלולה להתפתח למשבר אמיתי: בניגוד לפורעים בחווארה, שסמוטריץ' התנער מהם, מתנחלי אביתר הם תגובה ציונית הולמת לטעמו. בממשלה הקודמת, אגב, הסדר היה הפוך: האמריקנים ויתרו על הקונסוליה במזרח ירושלים, ואפשרו בנייה בהתישבות בהיקף לא מבוטל כדי לתחזק את הקואליציה המשונה שרצו ביקרה. התנאי היה אחד: אל תביכו אותנו בהצהרות. בממשלה הנוכחית, בחדרים הסגורים מתחייבים לאמריקנים על הקפאה, ובפומבי מפזרים הבטחות הפוכות.
הלאה אל החרדים. כדי לרצות את כל הפלגים בתוכה קיבלה יהדות התורה שפע ג׳ובים, אבל לא בכירים במיוחד בהשוואה לאלה של השותפות. ההישגים שלכם הם בתקציב, הסבירו להם בליכוד. עכשיו סמוטריץ' ופקידי האוצר מסבירים להם שגם את הבטחות ההסכם ההוא צריך לקצץ.
יחסי גפני וגולדקנופף שוב בשפל, על רקע השאלה מי מהם הזניח את תקציבי החינוך החרדי – שר השיכון, שהצביע בעד התקציב בממשלה, או יו״ר ועדת הכספים, שנדרש עכשיו לנהל קרב מאסף כדי לקושש עוד כמה מיליונים. בכל מקרה, את המחיר משלם נתניהו: העלאת החוק להתערבות בשיקול דעתו של נגיד בנק ישראל מסכנת את דירוג האשראי. הפגיעה הכלכלית איננה תיאורטית, אבל גפני משתמש בהצעת החוק כדי להראות לבוחריו שהוא פועל להקל את מצוקת המשכנתאות העולה מהשטח. האיום הוא כפול: על הנגיד, לקראת העלאת הריבית הבאה, ועל נתניהו, שמתחנן להסיר את הנושא מסדר היום ויידרש להיכנע לתביעות אחרות בתמורה.
ועוד לא דיברנו על שני מתפטרים אחרים: אבי מעוז, שוויתר על תפקידו כסגן שר, ומאיר פרוש, שהחזיר את הסמכויות בעניין מירון, בתוספת איום שיעזוב את שולחן הממשלה. נתניהו עושה מאמץ לרצות את שניהם. הוא מבין את אפקט הדומינו של סימני אי הנחת הללו, שמופיעים בדרך כלל אחרי שנתיים של קדנציה, לא בחודש השני.
הביטחון, הכלכלה והמשפט מציבים לממשלה שלושה מבחנים בחודשיה הראשונים: העברת תקציב, צליחת הרמדאן והשלמת הרפורמה. בלעדיהם היא לא תוציא את שנתה.
סדקי הקואליציה מפחיתים עוד יותר את המוטיבציה של האופוזיציה להידבר. גם באגפים המתונים שם רואים את נתניהו מסתבך, ושואלים את עצמם אם הם צריכים פשוט לא להפריע. התקווה לפשרה נמצאת בדרג הביניים של המחנה הממלכתי ושל הליכוד. לכן כדאי להתעכב על המכתב המשותף שפרסמו השבוע טרופר ואיזנקוט, דנון ואדלשטיין. ברמת התוכן אין חידוש, אבל שיתוף הפעולה בין קואליציה לאופוזיציה הוא תופעה מרעננת באקלים הנוכחי.
באופוזיציה חגגו: שני ח״כים מהליכוד פעלו בתיאום עם האופוזיציה ובלי לקבל אישור מנתניהו. הבעיה היא שאלו החשודים המידיים: שני בכירים שנותרו בלי תפקיד. אילו קיש, דיכטר או ברקת היו חותמים, לנתניהו הייתה סיבה לדאוג. גם למספר החותמים יש משמעות: ארבעה חברי קואליציה, שהרוב בכנסת תלוי בהם, היו מעבירים מסר מהדהד. אלא שאין עוד חברים כאלה. ח״כים נוספים באופוזיציה שרצו להצטרף למכתב חיפשו ״קיזוז", ליכודניק שיסכים לחתום לצידם על הקריאה להידברות. כזה לא נמצא בינתיים. בשיחות סגורות, כמחצית מנציגי הליכוד וגם ח"כים מסוימים בש״ס ובציונות הדתית, הם תומכי פשרה נלהבים. אבל מי שמחזיק בתפקיד לא יסתכן במהלך שאינו מתואם עם נתניהו ולוין.
טרופר וגנץ, שהתקשר לנתניהו אחרי ״יום השיבוש״, כבר מקבלים מסרים מאיימים מראשי המחאה: אם תסכימו לפשרה, המחאה תעבור להיות נגדכם. גנץ נחוש להוכיח שלמד משהו בארבע השנים הסוערות והקשות שלו בפוליטיקה הישראלית. הוא כבר שבר את מילתו לבוחר והתמסר לממשלת חילופין עם נתניהו כדי להציל את ישראל, וטרם התאושש מהטראומה. יו"ר המחנה הממלכתי חשדן מאוד ובצדק, ובסביבתו נשבעים שלא ישב עוד עם נתניהו. ועדיין, הפעם האיום על ישראל, לתפיסתו, חריף הרבה יותר מזה שבימי המגפה.
בניגוד לסיבוב ההוא, הפעם גנץ בידל את עצמו מלכתחילה מלפיד. מי שהצביע לו ידע שהוא מציע עמדה ממורכזת יותר, ושברשימתו כנף ימנית בדמות כהנא, אלקין וסער. אם גנץ יתגבר על החששות ויצעד לפשרה, הוא ייקלע לקמפיין קטלני של יש עתיד. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, ללפיד, ובוודאי למיכאלי, אין שום אינטרס פוליטי בפשרה. גנץ יזדקק אפוא לכיפת ברזל נשיאותית כפולה. הנשיא הרצוג, שעובד בעסקי התיווך במשרה מלאה, יידרש להעניק חסות רשמית נלהבת להסכמות, אם יושגו. נשיאת העליון אסתר חיות תתבקש להסתפק בהסכמה שבשתיקה.
את התשתית למהלך בונים שני צוותים מקבילים, של מומחים ואקדמאים, שפועלים בתיאומו ובהכוונתו של הנשיא. המטרה שלהם היא להניח נוסחה מעשית שתשרת את הפוליטיקאים אם יתעשתו, אבל יש להם עוד תפקיד חשוב: הם ייתנו את הגב המוסרי והציבורי למהלך כזה. ממגדל השן של האקדמיה, מתברר, אפשר לפעמים לראות את המציאות באופן צלול יותר מאשר בשוחות של הפוליטיקה.
