איך הקריסה פנימה מתחילה.
כמו הרבה פעמים, בהודעה: חדשות רעות מאוד, תתקשר. ואחר כך טלפון. קול נשנק מהצד השני. אבא שלי אוסף כוח, מספר: היה פיגוע בחווארה. שני צעירים, יגל והלל. ואחר כך הלב הצונח, ואחר כך המילים שאין.
בבית של סבא וסבתא בגבעת־שמואל יש המולת אנשים שעוברת, מגיעה. בני הדודים נפגשים סביב הסירים, משלימים רגעים של קרבה.
עכשיו, כששניים מאיתנו אינם, יש איזה דחף להתקרב יותר, להזמין, להיות ביחד.
סבא שמואל יושב ומספר על הטלית עם פתיל התכלת שיגל קשר לו במיוחד. סבתא יונה יושבת על הכורסה מול הטלוויזיה, מספרת איך יגל לקח אותה לקניון של גבעת־שמואל לפני שבועיים. היה לו רכב, עבד במוסך של דוד שלו, הוציא רישיון, נהג לכל מקום. הוא היה עוזר לה לעשות קניות (פיצוחים, היא מספרת, וירקות מהירקן), ללכת למרפאה, כל דבר למעשה.
הוא היה נכד של סבתא. אליו הייתה מתקשרת. הוא היה אומר "אין בעיה" ובא. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, היא נאנחת. גם אני לא יודע מה לעשות. לא יודע גם מה לומר. נראה לי שאני לא יודע כלום, בסוג של עלטה. כאילו אם אישיר מבט על מה שבאמת קרה כאן, אצנח פנימה.
אנחנו האדוות. המעגל מסביב. אלה שנפגשו איתם כשהם באו לירושלים לשבת, באירועים משפחתיים, במפגשים פה ושם. "מה קורה", "בסדר, הכול טוב". לפעמים צחקנו שיגל הוא נער הפוסטר של ה"בסדר". בפעם האחרונה שנפגשתי עם הלל הייתה דווקא הזדמנות לשיחה ארוכה יותר, פטפטנו על הצבא (מרוצה מאוד) ועל הישיבה (שמח) ועל יין שביעית של כרם הר ברכה ("טעים, קח כבר ארגז שלם, מה אתה מסתבך עם בקבוק, אני אארגן לך") ואפילו על הנסיעה לגב ההר (לא משנה מה הוא אמר). אני מצטער שלא גררתי את יגל לשיחה ארוכה יותר בפעם הקודמת שנפגשנו; אין איך להשלים את שאבד.
איך הזיכרון נקרע מן הלב.
ביום שני אחרי ההלוויה, שי, הבכורה שלי, מתעוררת בבהלה עמוקה באמצע הלילה. חצות הלילה, שקט בחוץ. היא צועקת אבא, אבא. בוכה, משתנקת, לא מצליחה להירגע. היא יודעת שקרה משהו, כי השגרה שלה השתבשה לגמרי, אבל היא לא יודעת מה. אני מחבק אותה בחושך, מניח יד. מנסה להירגע בעצמי. אחר כך אני יוצא מהחדר. כעבור חמש דקות היא טופפת אחריי, משפשפת עיניים. "אבא," היא אומרת, "אני לא מצליחה להירגע". גם אני לא, שעות אחרי שהיא נרדמת אני בוהה בחשכה, מרגיש כמו משהו השתבש במציאות, משהו עמוק שהוטח בנו פתאום ומערער הכול.
הבית של שלום ואסתי הוא בית איתן. הם הדודים הצעירים שלי, אלה שכמעט בגיל שלי, בעצם. שלום – שלומק'ה בפי המשפחה (ולא בפי אף אחד אחר בעולם, לדעתי) – הוא לב גדול. איש נינוח, אכפתי, חייכן ואוהב. אסתי היא ממין האנשים שיודעים להזיז את העולם כשצריך. יגל והלל היו, כל אחד בדרכו, שילוב די מרהיב של השניים. זו משפחה שגדלה על ברכיה של סבתא שקמה לבדה מן השואה, שגורשה מגוש קטיף. משפחה שמחלקת מרק לחיילים, מנהלת גמ"חים ביד רמה, מובילה נוער. אני יודע; תהיה כאן תקומה מן האפר. אבל תקומה אין פירושה נחמה, ונחמה אין פירושה שכחה.
הלב זוכר, והוא לנצח יזכור. בור נפער בנו, וגם אם יבוא יום ונצליח להניח עליו טלאי, עדיין הבור הוא בור, עדיין אנחנו חסרים שניים מהטובים ביותר שהיו לנו.
איזה אובדן, א־לוהים אדירים, איזה אובדן.
יהודה גזבר הוא בן דודם של הלל ויגל יניב הי"ד
