אני מתחילה להבין שבתוך כל הבלגן התקופתי, גם לי יש קול להשמיע. קול שהיה אילם למדי בתקופה האחרונה ולא ממש ידע איך ולאיזה כיוון לצאת, כדי לבטא את מקומי.
כבר תקופה ארוכה אני בעיקר מתבוננת, לומדת, מקשיבה, מטילה ספק, מעירה בתוכי שאלות שאולי הדחקתי או שלא העזתי לשאול. ולאט־לאט, מתגבשת לי תוכנית עבודה שאני מקווה שתהווה בסיס לגיבוש עמדה.
אני מתחילה להבין שבין שיש בי דעה ובין שרגשותיי עולים על דעותיי, בשלב הראשון אחרי שהנחתי על הבמה את עובדת היותי צודקת לשיטתי, אני צריכה לפקוח את עיניי. מול האורות המסנוורים, עליי להתבונן גם בעיניהם של מי שדרכם אינה כשלי. שמעשיהם ורגשותיהם אחרים, זרים ומנוכרים לי. וגם הם, לשיטתם, צודקים בדרכם.
זה לא שאני מחדשת פה משהו. זה הרי ברור שלא כולם חושבים כמוני, ומן הסתם ברור שגם מי שאינו חושב או פועל כמוני מודע לכך שיש דעות ומחשבות מנוגדות לאלו שלו.
אני מרגישה שהחידוש שהתחדש אצלי לאחרונה הוא בהכרח להבין שככל הנראה “הצד השני" יישאר ככה לתמיד, שלעולם לא אצליח לשכנע אותו, ובאותה מידה אין שום סיכוי שאשתכנע אחרת.
אבל התובנה החשובה ביותר שהסכמתי להתוודע אליה היא שגם הצד השני וגם אני חיים כאן. באותה הארץ, באותה המדינה ועם אותה השפה. ואין לי (ואני מקווה שאין גם לצד השני) שום רצון שזה יהיה אחרת.
המחשבה הזאת הפחידה אותי מאוד עד לא מזמן. מדובר באומה מלאת פילוגים ומלאת עמדות, ערכים ודעות, חלקן הגדול סותרים אלו את אלו ובעצם מדובר בכביש סואן ללא הסכמה על כללי הנהיגה, שיש בו סכנה תמידית להתנגשות חזיתית. עצם העובדה שהצלחנו עד כה לחיות יחד בלי לכלות או להניס אלו את אלו היא בגדר נס גדול ופלאי.
כמעט התייאשתי, כמעט ראיתי בכך מציאות מרה שתלך ותתמרר עוד ועוד ללא מוצא וללא סיכוי לעם אחד מאוחד, ועם הרבה שנאה ורוע שיחלחל ויביא לבסוף לקיצנו. אבל אז קצת התעשתי וחזרתי למציאות, והחלטתי שזה לא חייב להיות כך. אין חובה ששני הצדדים יחיו בעוינות ובניכור כל החיים. ובעצם נכון, יש פערים גדולים, חלקם מפחידים וסותרים, אבל בתוך כל זה בסופו של דבר יש פרטים, בני אדם, יהודים שרוצים לחיות כאן בשלווה ובטוב עד כמה שאפשר.
מיסוך הפחד
כשהפחד חלף הבנתי שעליי לעשות מעשה, כדי להפסיק לשכנע את עצמי שאני זו שמהלכת פה עם הצדק, ושכל מי שלא חושב כמוני ולא ניצח בבחירות שיזוז הצידה ויפנה את הדרך.
הבנתי שאני צריכה להתחיל להכיר. ממש להכיר. כמה שיותר לעומק. לפגוש בדיוק את אותם הערכים והמקומות המנוגדים לאלו שלי, להכיר את הפחדים, את החששות, את הרצונות והתקוות, גם של מי שחייו מתקיימים כאן לצדי, ושונים מאלו שלי בתחומים מסוימים מן הקצה אל הקצה.
כשפגשתי השבוע את אורי זכי, יושב ראש הנהלת מרצ, שוחחנו על הנושאים הבוערים במסגרת הרצון לשמוע ולהישמע. במהלך דבריו מצאתי את עצמי מבינה. מבינה שבשעה שאני רואה את הרפורמה כחיובית, וחושבת שהשינויים שמנסים להחיל במערכת המשפט יאפשרו ליישם בצורה נאותה ומאוזנת יותר גם את האג‘נדה של מי שהצבענו להם בבחירות, הרי בשביל אורי (ובשביל רבים נוספים) מדובר בשינוי עצום בכל מה שהמדינה הושתתה עליו ובערכיה. בניסיון להפוך על פיהם את היסודות הבסיסיים ביותר.
הבנתי גם שבשעה שאני ורבים כמותי רואים בחשש גדול את המחאות, שהופכות למכוערות ואגרסיביות יותר ויותר, יוצאות משליטה וקוראות למעשים מסוכנים ומוגזמים, הרי שאנשים רבים רואים בהן עוגן אחרון להצלת היכולת שלהם לקיים חיים כאן, במדינת ישראל שהם אוהבים לא פחות ממני.
פגשתי השבוע את אורי זכי, יו"ר הנהלת מרצ. שוחחנו על הנושאים הבוערים במסגרת הרצון לשמוע ולהישמע, ובמהלך דבריו מצאתי את עצמי מבינה
התוודעתי להבנה המהותית שאני ועוד רבים כמותי לא מבינים את הפחד מהרפורמה וממה שהיא מביאה איתה, ואולי חלקנו אף בזים לחשש הזה ולכל הניסיונות למנוע ממנה להתרחש. בעיקר מפני שלנו יש פחד אחר שאנחנו מתמודדים איתו.
פחד שהבית שלנו יעמוד בסכנה תמידית ללא הרפורמה הזו. פחד שאם כך יקרה, שוב לא יהיה מי שיגן עלינו אם נמחה על כך. פחד שלחיילים שלנו לא תהיה היכולת להגן עלינו ללא חשש מלעמוד לדין בעקבות כך. פחד להמשיך להרגיש מופלית לרעה בכל הקשור לשליטה פה בארץ.
ובעצם בגלל המיסוך הזה, שהפחד הפרטי שלי הביא איתו, אין לי יכולת לחוש הזדהות עם הפחד שממול, שמושפע מהרצון שלנו לתיקון ושינוי. פחד מכך שלא תהיה מערכת הוגנת שתראה גם את הפרט, גם את מי שקולו לא חזק מספיק, ואת מי שאיננו מיוצג בממשלה.
אני מבינה, ומקווה להמשיך להעמיק עוד בהבנה הזאת: הפחדים הללו אינם שלי, אבל הם כאן. הם מונחים על כף המאזניים ומחייבים אותי, ואת כל מי שמעוניין בחיים של שלום ואחווה עד כמה שאפשר, לראות אותם. להכיר אותם לעומק, להקשיב להם, ולא למסמס אותם בזלזול ובבוז.
אנחנו נמצאים בתקופה משוגעת. עברנו תקופות משוגעות אחרות ויצאנו חזקים ויציבים, וגם עכשיו זה אפשרי. אם רק נסכים להתבונן מעבר לחומה, לדבר מחוץ למסך, לפגוש ולהכיר גם את הגלוי אבל בעיקר את מה ששם, חבוי בלב.
ואולי כך נצליח לגלות שבעצם, החומה קטנה. הרבה יותר קטנה מאשר הפחד ממנה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
