יאיר לפיד יכול היה למצוא תשובות מתחמקות יותר או מרגיעות יותר, כאלה שלא יעוררו סערה ואף יתקבלו בהבנה. נגיד לומר "במבט לאחור היה אפשר לתת מקום לכאב של המתיישבים" או אמירה אמורפית כמו "בכל מקרה צריך לשמור על החוק". אבל לפיד בחר, אולי בפליטת פה, אולי במודע, להציב קו ברור. מי שאמר "אני לא מאמין באנחנו והם" – קבע אתמול הפרדה ברורה בין ה"אנחנו" ל"הם".
בתכנית 'פגוש את העיתונות' בערוץ 12, שאל אמש עמית סגל את יו"ר האופוזיציה על טור שכתב בתקופת ההתנתקות נגד חוסמי כבישים, בו הזהיר לפיד "מישהו עלול לא להגיע לבית החולים בזמן ולמות, ועל כך שהמשטרה צריכה להיות יותר אקטיבית נגד החוסמים. במדינות שבהם המשטרה נחושה יותר ומותשת פחות, היו מעיפים אותם בתוך 3 דקות".
לפיד אז והיום pic.twitter.com/Y13rGPQCdO
— עמית סגל Amit Segal (@amit_segal) March 4, 2023
כשנשאל לפיד האם הוא חושב גם היום שצריך להעיף את המפגינים מהכביש תוך 3 דקות אמר "מה שהיה ב-2005, בנסיבות שונות לגמרי, הוא שונה, כי עברו הרבה שנים. כי זה אנשים אחרים, כי זו סיטואציה אחרת".
יאיר לפיד חילק בין מי שהכאב שלהם הוא נכון ומוצדק, שווה לעצור את המדינה עבורם ולמשטרה אסור להפריע להם, ומנגד מי שגם יגזלו מהם את בתיהם, את מפעל חייהם, ויוציאו את מתיהם מקבריהם – יצטרך לחלוק אותו עם חבריו הקרובים בלבד.
אם אתה תל אביבי עם משרה בהיי טק ומשרד מפונפן- ראוי שכל המדינה תשמע כמה כואב לך על שינוי המקום בוועדה למינוי שופטים, גם במחיר של עבירה מפורשת על החוק והפרעה מוצהרת לחיי אזרחים רבים. אם אתה חובש כיפה שגר חצי שעה נסיעה משם וחווה את הדורסנות הקשה ביותר שממשלה יכולה להפעיל נגדך – אז לא מגיעה לך הפריוולגיה הזאת.
אפשר לתאר את נקודת המבט הזאת בהרבה מילים וסגנונות: דמוקרטיה, שוויון בפני החוק, חופש ביטוי – לא יהיו חלק מהמילים האלה.
חופש המחאה השוויוני מכיר בכך שלכל ציבור, לכל זרם וכל קבוצה ערכית – יש את ציפור הנפש שלה. גוש קטיף, אהוביה סנדק, גזענות נגד יוצאי אתיופיה, גיוס חרדים לישיבות וכוחו של בית המשפט – וחופש המחאה שייך לכולם באותה מידה בדיוק, בין אם מסכימים עם מסרי ההפגנה ובין אם לא.
בעולמו של לפיד, מחאה של צד אחד שקרובה יותר ללבו – צריכה לקבל מהמשטרה סל הטבות, כזה שלא היה מדמיין שמגיע לאזרחים אחרים.
כוחה של דמוקרטיה נאורה ושוויונית נבחן דווקא בהפגנות הרחוקות מעיני התקשורת, קבוצות המיעוט, הדעות הלא פופולאריות, השוליים. דמוקרטיה פתוחה וליברלית צריכה להציב עבורן את הכלים לחופש מחאה – לא פחות מהפגנות שמלוות על ידי בכירי העיתונאים והסלבריטאים בעידוד וכמעט הערצה.
ואת זה צריך להזכיר, מתברר, למי שמתיימר להנהיג את הגוש הליברלי.
