אני תושבת אחת מערי הפיתוח בדרום. בעיר בה אני מתגוררת, אחוזי ההצבעה לליכוד גבוהים בהרבה מאלה של כל מפלגה אחרת. כך כבר עשורים. אחרי כל מערכת בחירות שבה ועולה תהיה מצד חלקים בציבור הנוגעת לאופן חלוקת המנדטים. "איך" הם שואלים את עצמם, "למרות שמצב הפריפריה כל כך קשה, הם ממשיכים ומצבעים למי שמזניח אותם?" או, בניסוח קצר יותר שאני מרבה לפגוש: "תסמונת האישה המוכה". כך מתרצים לא מעטים מקרב מצביעי השמאל את דפוס הנהירה לימין באזורים גיאוגרפיים מסוימים. זה פשוט, קל ונוח: נייחס לציבור בורות, וכך לא ניאלץ להתמודד עם שאלות קשות הנוגעות לאופן בו הוא תופס את המציאות הישראלית.
בצבא שירתי כקצינה ביחידה מאתגרת, ולאחר השחרור המשכתי ללימודים גבוהים. הוצאתי דוקטורט באחד מתחומי המדעים, נשארתי קצת באקדמיה וכעבור זמן מה הגעתי להייטק. ועדיין, כאשר עולה בשיחה העובדה שאני משתייכת לגוש הימין – גבות מתרוממות. רק בשבוע שעבר בכיר בעולם הפיננסים הישראלי לא התבייש להטיח בפניי בפרהסיה כי קשה לי להשתחרר מהסביבה בה גדלתי. הוא התכוון, כמובן, לעובדה שדעותיי רחוקות משלו וייחס זאת ככל הנראה למאפיינים מסוימים שלי וכמובן – לכור מחצבתי. הוא כלל לא היסס לפני שאמר לי את הדברים הללו בפומבי. אמנם בחביבות רבה, אבל זו בדיוק הבעיה: הוא פשוט לא הבין מה לא בסדר באמירה כזו.
מהרגע בו החלה הרפורמה במערכת המשפט לקרם עור וגידים, החלה המקהלה התקשורתית והציבורית לזמר בקול רם, ברור ואחיד כי "מצביעי הליכוד לא ידעו עבור מה הם מצביעים". זו האחות הקטנה של "תסמונת האישה המוכה" מהפסקה הפותחת: "הציבור לא ידע! סובבו אותו בכחש. זה קל מאוד! הם הולכים עם נתניהו, שמשקר להם – והוא דואג לעצמו ולמשפטו!". הבורות הזו זועקת לשמים. לא רק שהציבור ידע גם ידע עבור מה הוא מצביע, אלא גם שעבור רבים מאיתנו זו מראש הייתה מערכת בחירות של "להיות או לחדול" מהבחינה המשפטית. כל מי שעיניו בראשו ואשר יביט ברשימת הליכוד לכנסת יבחין בנקל שלוין ואוחנה – תומכים גדולים בשינויים במערכת – כיכבו ברשימותיהם של אינספור מתפקדים. זה לא מקרי.
על רקע ההתנשאות הזו, מוזרה יותר ההיסטריה ההמונית ממש שמאפיינת את השבועות האחרונים ושמובילה אלפי מפגינים לעימותים עם המשטרה, לוונדליזם, לקריאות לסרבנות ובמקרים קיצוניים לפעולות של ממש נגד המדינה מול גורמים בחו"ל. ניכר שאחוזים לא קטנים מאותם רואי השחורות שבטוחים שקץ הדמוקרטיה הגיע כלל לא התעמקו בפרטי הרפורמה, שאלמלא כן הם ככל הנראה לא היו מפיצים בדיות וכזבים בנוגע למיטוט שלטון החוק או חוששים מדיקטטורה בהתהוות.
עושה רושם שבשמאל לוקים במה שהאשימו אותנו בו כל השנים: הם כמו הצפרדע שאט אט התחממה בתוך הסיר ובמקום לקפוץ ממנו רק התמתחה בנוחות, לוקה בחיבה יתירה לשובים שלה שהכניסו אותה אל הסיר מלכתחילה. תסמונת שטוקהולם, קוראים לזה. אין לי הסבר אחר לתופעה המחרידה בה לאורך שנים גזלה מערכת אחת סמכויות שמעולם לא ניתנו לה כחוק, תוך פרשנויות מפליגות, להטוטים "לוגיים" נטולי לוגיקה ותילי-תילים של תירוצים – ועדיין הצליחה לרתום לצידה ציבור גדול ולכאורה מודע כל כך. אין לי הסבר לשפלות הרוח שיש מי שחש אל מול בכירי המשפט בישראל, שאינם בעלי יתרון מוסרי יחסי בהשוואה לממוצע. מוחות משפטיים גדולים? בהחלט, אבל משפט הוא לא מדע, והסתמכות על סבירויות מנותקות מהציבור אינה פעולה על פי חוק אלא פסיקה על פי אג'נדה. לא רות גביזון ז"ל לא התאימה לבית המשפט העליון אלא בית המשפט העליון כפי שהונדס על ידי אהרן ברק לא התאים לגביזון. למעשה, אין מנוס מלהסיק שבסופו של יום היה עליה לברך שלא נכנסה לקלחת המהבילה הזו, אשר אנשיה לא מצליחים שלא לנהוג כאחרוני הפוליטיקאים ודואגים להוכיח לנו שוב ושוב דרך אנקדוטות אינספור כמה השינוי הכרחי ונחוץ.
במבט על, המצב חמור אף יותר: לו חוצן היה נוחת בישראל ומבצע סקירה מהירה של כותרות העיתונים ומהדורות החדשות, יש סיכוי גדול שהוא היה מסיק שאסון מתרגש עלינו, שאנחנו שבויים על ידי דיקטטור וכי ממש בימים הקרובים יצעידו ג'ינג'ים אל הגרדום. לולא יחפור היטב אותו חוצן ברשתות החברתיות, בהסכתים ובבלוגים מסוימים, יש אפשרות יותר מסבירה שלא יהיה לו מושג לגבי הזוועות שהולכות ונפרשות בפנינו ככל שמשפט נתניהו מתקדם. ללא ספק, משפט שאמור היה להותיר את הציבור הימני שבור ומרוסק הולך ומתגלה כאחד מהנכסים המניבים של כל תומך ברפורמה באשר הוא.
לא רבים האירועים מהעשורים האחרונים שהוכיחו לנו מהו עומק התיקון לו זקוקה המערכת. משפט נתניהו הוא אחד מהם – והמשמעותי מכולם. אף לא אחד מהזועקים כנגד הרפורמה המתגבשת לא זעק באותה מידה של להט נגד עינויי הדין, ההתנהלות חסרת האחריות, הזלזול, החיפזון והעצלות של גורמי המשפט והאכיפה שהולכים ומתגלים לעינינו עם כל עד שעולה על הדוכן.
אולי אם היה קם הקהל הגדול הזה ומוכיח שהדמוקרטיה באמת חשובה לו ואינה רק קרדום לחפור בו, לו היה לפחות מסכים לחלק מהתיקונים, מעלה ביקורת משל עצמו, נזעק כנגד הפרת זכויות נחקרים, כנגד עינויים, כנגד הפעלה של רוגלות בצורה מבעיתה ממש – הייתי מצליחה להאמין שדמוקרטיה היא אכן נר לרגליו. אבל זה לא קורה.
