בשבוע שעבר אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים באופן שיעניק לקואליציה שליטה מוחלטת בהליך בחירת השופטים. מהיכן הגיעה ומאין צמחה הוועדה לבחירת שופטים אשר רבים רואים בה את לב ליבה של הרפורמה המשפטית המתוכננת? הוועדה החלה לפעול אמנם בשנת 1953 אך את מקורותיה ניתן לאתר בהצעת החוקה המרכזית למדינת ישראל בשנת 1948 שחוברה על ידי פנחס יהודה (ליאו) כהן. בסוקרו את הדרכים השונות לבחירת שופטים ציין כהן כי "שיטת יבשת אירופה והשיטה הבריטית שתיהן מאפשרות מינוי שופטים לפי נקודות ראות פוליטיות או מפלגתיות". על השיטה כי העם יבחר את שופטיו כפי שנעשה בחלק מבתי המשפט בארצות הברית נכתב כי מגרעותיה "בולטות עד כדי כך, שאין להביאה בחשבון בשבילנו". על כן, הציע כהן "לסול מסילה חדשה": וועדת מינויים המורכבת משני שופטים, שני פקידים גבוהים של משרד המשפטים, שלושה צירי הפרלמנט ושלושה נציגים של אגודת עורכי הדין.
כאמור, בחמש השנים הראשונות של קום המדינה הליך בחירת השופטים היה פוליטי ומסור לממשלה. אך כבר בשנת 1950 יזם שר המשפטים פנחס רוזן רפורמה שהובילה לחקיקת חוק השופטים. רוזן הכיר היטב את הצעת החוקה של כהן. הוא היה זה שהגישה לוועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית בקיץ 1948 ומי שדרש כי ההצעה תשמש הבסיס לדיוניה, כפי שאכן קרה. בדצמבר 1953, ארבעה חודשים לאחר חקיקת חוק השופטים, נכתב בעיתון מעריב כי "רק דבר אחד הוגשם בטיוטא של ליאו כהן- הוא מינוי השופטים בידי נשיא המדינה באותה צורה שהוא הציע- כלומר וועדת מינויים המורכבת מנציגי הכנסת, עורכי דין שופטים וכו'- זו הצעתו היחידה שנקבלה, אך אין מזכירים כי שלו היא". בשנת 1954 ציין כהן בעצמו כי וועדת המינויים שנכללה בחוק השופטים מקורה בהצעת החוקה שלו. אמנם במהלך הדיונים על החוק אוזכרו מספר אמירות כלליות שההסדר המוצע שואב השראה ממוסדות דומים שהוקמו באיטליה ובצרפת, אך קשה להתעלם מהדמיון הרב בין הצעת כהן ובין ההסדר שאושר לבסוף בחוק השופטים, הן בהרכב הוועדה הן בהליך הבחירה והן בתכליתו הכללית של ההסדר שנועד למנוע אליבא דכהן "כל אפשרות וכל חשד של מינויים על ידי גורמים מפלגתיים".
אך מה היה עולם הערכים והתשתית המוסרית שבהם עוגנה ועדת המינויים? כנצר למשפחת רבנים מיוחסת ואדם שומר מצוות, הדגיש כהן כי רק "החדרת רוח המסורת העברית העתיקה" תבטיח "את אופיה היהודי האמתי של חוקת ישראל." אל תוך "הדפוסים החוקתיים המסדירים את חיי ההמונים בחברה דמוקרטית מודרנית" ביקש כהן "להחדיר את רוח המשטר המדיני הקדום של ישראל סבא, משטר שבו לא יכלו מלכים לקפח זכויות אדם שניתנו משמים, משטר שבו הטיחו נביאים את דבריהם כלפי מלכים ורוזנים, וקדושת החיים וזכויות הגר והיתום הוגנו בתוקף מרותו של המלך הבלתי נראה". בדברי ההסבר לפרק זכויות היסוד של החוקה בחר כהן להביא בפירוט את סיפור כרם נבות הידוע כדוגמה קיצונית של גרימת עוול ושחיתות שלטונית אך גם כממחישה כיצד "המושג של מלך עליון, הרואה ואינו נראה, כרוך בהגבלת סמכותו של המלך הנראה." וועדת המינויים שנועדה, כדברי כהן, "למנוע השפעה פסולה של הממשלה", הייתה אחד ממכשירי ההגשמה של חידוש מסורת ישראל העתיקה: הגבלת כוחו של המלך (הרשות המבצעת של ימינו) ומעמדו של אליהו הנביא, שומר סף עצמאי שלא מונה מטעם, אשר אפשר לו להטיח באחאב את האשמתו הקלאסית הרצחת וגם ירשת?
מעציב להיווכח כי דווקא נציגיו של הציבור האמוני, אשר חווה לא מעט עקירות כואבות בעשורים האחרונים, הם אלו אשר מובילים בימים אלו עקירה נוספת, הפעם של מוסד אשר נטוע עמוק במסורת הישראל המודרנית ויונק מעקרונות המוסר המקראיים. אין מדובר במוסד מושלם, אך שלנו הוא ומתוכנו הוא צמח. אפשר ורצוי לתקן ליקויים. אבל הפקרת הליך בחירת שופטי ישראל בידיו של רוב קואליציוני יוליד שופטים החייבים את משרתם וקידומם למי שבחר בהם. האם אלה יוכלו להטיח דברי תוכחה באדוניהם בראותם יורדים לרשת את כרמו של פלוני? נדמה כי מהכירותו את טבע האדם השיב כהן לשאלה זו בשלילה. האם ייתכן כי דברים השתנו מאז 1948?
על כך כבר נאמר, "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"
הקשיבו לקהלת והיזהרו מחיקויים.
