כשדן חלוץ אומר ש"אם החקיקה תעבור כפי שהיא – לא אתייצב בשעת מלחמה", דבריו מתפרסמים באתרי אינטרנט של איראן ושלוחותיה ובעזה. זה מה שקורה גם לידיעות כגון "טייס קרב בדרגת סא"ל מודיע על הקפאת התנדבותו בטייסת", וכן לדבריהם של אהוד ברק: "חובת החיילים לסרב פקודה. תוך שבועות נהיה בדיקטטורה. יש פקודות שמתנוסס עליהן דגל שחור", של עומר בר- לב: "סרבנות שירות במילואים תגיע במקרה שתאושר המהפכה המשפטית", ושל יובל דיסקין: "נגיע למלחמת אחים תוך שבועות".
האתרים האירניים והלבנונים עוקבים וסופרים את הידיעות נוסח "לא נבוא למילואים אם הרפורמה תעבור", שיוחסו ל-100 מילואימניקים ממערך המבצעים המיוחדים, ולמאות אנשי מילואים מיחידת 8200, שלדג, 669, חיל האוויר ועוד.
"האם צה"ל מתפרק"? שואלת סוכנות הידיעות המובילה בעזה, "שהאב", בכתבה ארוכה, שבה הם סוקרים בעניין ובסיפוק רב את הידיעות המצטברות על הסרבנות, וכתבות נוסח אלו של רון בן ישי שמדווח על אחוזי אי התייצבות. בכתבה, הפרשן העזתי אומר כי על הפלשתינים להתאחד כעת כדי לנצל את המשבר הישראלי לצורך "שחרור פלשתין והמשך ההתנגדות". הכותרת בסוכנות הידיעות האיראנית הרשמית "פארס" היא "המרד בצבא הציוני נמשך". בעזה: "יחידת 8200 הודיעה לפני כמה ימים על סירובה לשרת במילואים". מבחינתם, היחידה כולה לא תגיע. הכותרת הכוללת לכל הדיווחים הללו במדינות וארגוני הציר האיראני היא "קורי עכביש".
גל הצהרות הסרבנות החל בצמרת. בוגי יעלון לצד אהוד ברק הצהירו על סרבנות, יחד עם עוד ראש ממשלה, רמטכ"ל, ראש שב"כ ואנשי צמרת ביטחונית, כולם בדימוס. הצמרת הגבוהה ביותר של הממסד הביטחוני בדימוס קוראים לסרבנות ואי התייצבות וסוחפים אחריהם את פקודיהם. במו פיהם וידיהם הם מגרים את האויב לנסות לפתוח במלחמה בתקווה לנצח את ישראל.
מה הקשר בין הרפורמה המשפטית לבין הצלת ישראל מהשמדה ע"י האויב? הקביעה שלהם היא שאנחנו בדרך לדיקטטורה, דבר שעדיין דורש הוכחה, והדרך עוד ארוכה. האם ההשערה המוקדמת שתהיה כאן דיקטטורה היא סיבה שלא להגן כעת על המדינה? ואם נניח שבסוף אכן יתממשו ההפחדות ותהיה כאן דיקטטורה, האם, אפילו במקרה כזה, דינה של ישראל להיות מושמדת? האם צורת משטר מצדיקה שואה חדשה למיליוני ישראלים, כולל לאנשי המחנה שמתנגד לרפורמה?
אם תיפתח מלחמה מול איראן וגרורותיה, כולם או חלקם, תהיה ישראל תחת מטחי רקטות וטילים בכמויות שבין אלפים במקרה הקל, למאות אלפים במקרה הגרוע. כל אנשי המילואים הללו, הם ומשפחותיהם, יהיו המטרות לטילים הללו. מה עובר להם בראש לגבי תסריט כזה? האם הם יישבו בבית ולא יבואו למילואים? האם יירדו מהארץ? הרי לו רצו לרדת מהארץ הם היו פשוט עושים את זה וחוסכים לעצמם את כל הסערה. המחאות והמהומות מצד רוב המחנה המתנגד לרפורמה, שרובם אינם אנרכיסטים ופרובוקטורים, מגיעים מאכפתיות, כי מי שאכפת לו, מוחה ומי שלא אכפת לו, עוזב.
כלומר, ביום שבו תיפתח מלחמה ואלפי רקטות וטילים יפלו על העורף, רובם המכריע של האנשים הללו כן יגיעו להילחם, ללא קשר לרפורמה כזו או אחרת, כי כשהאויב בשער, מתבררות הפרופורציות האמיתיות של הנושאים הנתונים במחלוקת.
כשאנשי ימין, ואני בתוכם, הגדירו את הגירוש בכוח של האזרחים היהודים מבתיהם מגוש קטיף ומצפון השומרון ב-2005, כ"פשע נגד האנושות", וסירבנו להגיע למילואים באותה תקופה, היה קשר ישיר בין הפקודה לסירוב. היה קשר בין הפעלת צה"ל לביצוע מעשה כזה לבין אי השתתפות בו. לא סירבנו להגיע לפעילות להגנה על המולדת אלא רק סירוב נקודתי לפקודת ביצוע פעולה בלתי צבאית, פוליטית, מושחתת, נפשעת, החורגת מתפקידו של צבא, וגם מפלגת אותו.
לא התפטרנו מהצבא ולא נתנו לאויב שמץ של הרגשה שהסירוב מחליש את כוחה הצבאי של ישראל, אלא להיפך. הפעולה שצה"ל נדרש לבצע אז, היא הייתה ההחלשה של כוחה הצבאי, והדבר הוכח מאז בכל רקטה שנורית לעורף, בצבא המחבלים שהוקם בעזה ובמרד של ערביי ישראל ,שהוצת בידי החמאס שעלה לשלטון בעזה בעקבות הנסיגה והעקירה.
אותם אנשים עצמם, שכעת ממרידים את אנשי המילואים ומגרים את האויב לפתוח במלחמה, הם אלה שהתנפלו אז בהטפות מוסר צדקניות על מי שבסה"כ סירב להשתתף בגירוש אזרחים מהבית, תוך זהירות שלא לפגוע כהוא זה בכוחו של צה"ל למשימתו האמיתית – צבא הגנה.
במלחמת לבנון הראשונה הייתה בארץ התנגדות גדולה של השמאל. אהוד מנור חיבר אז את שיר המחאה "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת", ההמשך הוא "אין לי ארץ אחרת, עד שתחדש ימיה, עד שתפקח את עיניה"… "בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי". הצביעות וחוסר האחריות של מנהיגי השמאל כיום משרטטים את כברת הדרך שעשו מאז. התנהגותם היום היא התנהגות כאילו אין מחר, התנהגות של הרס ולא של תיקון, כאילו יש להם ארץ אחרת.
