מעטים חברי הכנסת שמכהנים בה עשרות שנים רצופות. ותיק חברי הכנסת היום הוא לא בנימין נתניהו, כפי שרבים אולי סבורים, אלא משה גפני, שמכהן בכנסת מאז 1988, כמעט ברציפות. גפני, שמכיר את שולחנות הכנסת עוד לפני שיוראי להב־הרצנו למד לקפוץ, מרשה לעצמו צעדים כמו לאיים על המדיניות המוניטרית של בנק ישראל בהצעות של הקפאת הריבית על משכנתאות, ולדרוש תוספות תקציב אחרי שהתקציב אושר בממשלה. הוא יודע שבסוף הכול יתנקז לוועדת הכספים שבראשותו.
דווקא בנושא הזה, התקשורת הכלכלית ידעה למתוח ביקורת חריפה. 2.5 מיליארדי השקלים שהובטחו בהסכמים הקואליציוניים למגזר החרדי, קיבלו יותר תשומת לב מ־480 המיליארדים האחרים שהתקציב כולל. בשורשם של דברים, זה גם הסיפור הגדול סביב הרפורמה המשפטית. הציבור הרחב שיוצא להפגין שוב ושוב, משוכנע בכנות שהרפורמה המשפטית תביא עלינו דיקטטורה. לא הפוליטיקה מדאיגה אותם, אלא הדמוגרפיה. התחושה היא שהציבור החרדי הולך וגדל, ושהדמוגרפיה תביא מכאן ואילך להקמת ממשלות ימין־חרדים בלבד, שיעבירו חקיקה דתית וישנו את אופייה של המדינה.
במציאות כזו, מערכת המשפט נתפסת כמתרס האחרון שבין הציבור החילוני לחקיקה דתית נטולת רסן. החרדים מצידם בטוחים כל כך במקומם בכל קואליציה, שהם מרשים לעצמם לא רק לתבוע תקציבים ייעודיים אלא גם להשפיע על הפרהסיה במהלכים כמו חוקי הכותל והחמץ. צעדים כאלה מלבים בתורם את חששותיו של הציבור החילוני, וגורמים לתגובות לא פרופורציונליות כמו מצעדי “סיפורה של שפחה“.
הטיעון המושמע שוב ושוב, שלפיו בג“ץ הכרחי כדי “להגן על זכויות המיעוט“, הוא אירוני במידה רבה. שהרי דווקא המיעוט החרדי הוא שדורש כעת לקדם את פסקת ההתגברות כדי להגן על עצמו מפני בית המשפט, ולא להפך. אלא שהרוב החילוני אכן מתחיל לתפוס את עצמו כמיעוט קטן וליברלי בים מלא חרדים, שבג“ץ הוא מגינו האחרון.
מי שחש כי הוא נושא על גבו את המגזר החרדי מבחינה כלכלית, כדאי שיתחיל לבדוק את המדיניות של המפלגות שהוא תומך בהן. עם כל הכבוד ל־2.5 מיליארד השקלים שניתנו כעת לחרדים, לא הם הבעיה הגדולה. זו נמצאת דווקא בתקציבים השוויוניים לכאורה של מדינת הרווחה הישראלית, שמלווה את אזרחיה מהעריסה עד הקבר. מדינת הרווחה נחמדה לרוב האוכלוסייה, אבל נחמדה במיוחד לחרדים.
קחו לדוגמה את אחד הנושאים הפופולריים כיום בציבוריות הישראלית: “חינוך חינם מגיל אפס“. נתניהו הבטיח בבחירות לקדם אותו, והתעקש להכניס צעד ראשון בדמות סבסוד מסוים לגיל שנתיים ומעלה, גם בתקציב הנוכחי והמוגבל. ספק אם המשפחות הצעירות שדורשות עזרה במימון התשלומים לפעוטונים, מבינות שהן אולי ייהנו מהסבסוד הזה במשך שנים ספורות, אבל יידרשו לממן אותו לכל השאר, ובעיקר למשפחות חרדיות, עד סוף ימיהם. גם כאן הדמוגרפיה ברורה: מי שמביא לעולם שניים־שלושה ילדים ייהנה מהסבסוד הזה קצת, אבל הורים לשמונה ולעשרה ייהנו ממנו הרבה יותר.
מדינת הרווחה הישראלית מעניקה לאזרחיה הטבות שונות ומשונות כמו טיפולי שיניים משמרים עד גיל 18, משקפיים לילדים במימון המדינה, חיסכון לכל ילד, קצבאות ילדים, הנחות בארנונה למשפחות מעוטות יכולת ומרובות ילדים, תלושי מזון ועוד. לכאורה מדובר במנגנונים עיוורים, בפועל הם מסבסדים את אורח החיים החרדי. קיצוץ קצבאות הילדים שנעשה ב־2004, בהובלת שר האוצר דאז בנימין נתניהו, הועיל ליציאת חרדים לעבודה הרבה יותר מקיצוץ בתקציבי הישיבות והכוללים. תקציבי ישיבות וכספים קואליציוניים הם מעטים וזמניים, אבל מדינת הרווחה נשארת לנצח.
