פשרה בוויכוח על הרפורמה המשפטית היא עניין מוצדק וחיוני. היא מוצדקת לא רק כדי למנוע קרע נורא, אלא גם כי לשני הצדדים יש טענות מוצדקות. מערכת המשפט אכן משכה לצידה את החבל יותר מדי זמן וביותר מדי כוח, ונדרש תיקון. מנגד, ההצעה הנוכחית נותנת לממשלה כוח מוחלט במינוי השופטים (חמישה מתוך תשעת חברי הוועדה, שיוכלו להכריע ברוב רגיל). לשליטה ממשלתית כזו אסור להסכים בשום אופן.
אלא שהמבוי הסתום ועוצמת הרגשות המובעים ביחס לרפורמה, משני הצדדים, רק מוכיחים שהדיון הוא לא באמת רק לגביה. הוויכוח על הסעיפים הוא קצה קרחון שמסתיר, משני הצדדים של המתרס, לבה רותחת של זעם כלפי העבר, ופחדים מן העתיד.
במחנה הימין ניכר יותר הזעם כלפי העבר; ההתנתקות מוצגת שוב ושוב כדוגמה למצב שבו מערכות אכיפת החוק פגעו קשות במתנגדי המהלך (מעצר ממושך של קטינים, מעצרים קולקטיביים, עצירת אוטובוסים של מפגינים הרבה לפני שהגיעו ליעדם). לכך אפשר להוסיף גם את ההדרה רבת השנים של אנשי ימין ממערכות השפעה חשובות: המשפט, האקדמיה, התקשורת ושדה התרבות בכלל. הימין גם סבור שמערכת המשפט איננה מאזנת כראוי בין הערכים הליברליים לצורכי הביטחון ושמירת הזהות של מדינת היהודים, וחושש מהתמשכותם ומהתעצמותם של התהליכים האלה בעתיד.
בשמאל, או ליתר דיוק במחנה הליברלי, ממוקדים הזעם והפחד בהרכב הדמוגרפי של הקואליציה מובילת הרפורמה. בהינתן שיעורי הילודה במגזרי החברה, זה העתיד שלנו. הליברלים זועמים אפוא גם על הכפייה וההשתמטות הדתית מן העבר, ועוד יותר פוחדים מן הצפוי בעתיד: הטלת עוד ועוד מעמסה כלכלית וכפייה דתית על הציבור הליברלי, שעלול להפוך ל"חמורו הקורס של המשיח הדתי". העובדה שהקואליציה לא רק שאינה טורחת להרגיע את הפחדים, אלא אף מטפחת ומלבה אותם – מחוק החמץ ועד התרסת השר חיים ביטון על העתיד הדמוגרפי הצפוי במערכת החינוך – מוכיחה מבחינתם שהסכנה אמיתית.
זו בדיוק הסיבה לכך שהדיון על הרפורמה לא יכול לעמוד כשלעצמו. הרפורמה הנדרשת כיום לחברה הישראלית עמוקה הרבה יותר משינויים במעמדה של מערכת המשפט לעומת שתי הרשויות האחרות. שהרי בסיס הפחד הליברלי נעוץ בכך שמערכת המשפט היא כיום מגן זכויות היסוד היחיד, וממילא גם החלש (לא רק בהיעדר חרב וארנק, אלא גם משום שאכן במצב הנוכחי לא קיימת הרשאה משפטית פורמלית לפסילת חוקים, אפילו חוקים רגילים הסותרים חוקי יסוד).
לפיכך נדרשת הקפאה של כל השינויים המוצעים במערכת המשפט, וכניסה לתהליך קצוב בזמן של כתיבת חוקה לישראל. חלק גדול מן ההסדרים הדרושים, הנוגעים באופיים הייחודי של חוקי היסוד ובאופן פסילת החוקים בבית המשפט העליון (רצוי יותר: בית משפט חוקתי נפרד, שיניח לבית המשפט העליון להתמקד בעבודתו כבית משפט עליון לערעורים), צריכים ממילא להיות חלק מן החוקה העתידית. לצידם, חוקה כזו חייבת לכלול גם מגילת זכויות, הכוללת את ערך השוויון. החריגה מהזכויות, ההכרחית לעיתים, תתאפשר, כמקובל כיום, רק לשם צורך גדול ותכלית ראויה. במקביל יקבל בית המשפט העליון על עצמו שבתקופת הביניים של הכנת החוקה הוא לא יפסול חוקים, כפי שהיה נהוג עד 1992.
החוקה חיונית למדינת ישראל לא רק בגלל העימות הנוכחי בין שמרנים לליברלים, אלא גם כדי לאזן את התגברות השפעתן של קבוצות בחברה שאינן מקבלות את האתוס היהודי־דמוקרטי: החרדים, שאינם מקבלים את האתוס הדמוקרטי, והערבים, שאינם מקבלים את האתוס של מדינת הלאום היהודי. הצירוף בין הגדרה ייחודית לאופן החקיקה והשינוי של חוקי יסוד, ובין יצירת מגילת זכויות – יאפשר לאמץ את הכלל ההגיוני שלפיו בית המשפט יוכל לפסול חוקים רגילים בתנאים מיוחדים, אך לא יוכל לפגוע בחוקי יסוד.
אחרי שיובטחו עקרונות היסוד האלה, הוויכוח על מערכת המשפט יקבל פרופורציות שונות לחלוטין. אפילו סוגיית אופן מינוי השופטים, שהפכה למוקד הסערה הנוכחית, תהיה קלה הרבה יותר להכרעה.
