יש פיגועים שאתה זוכר בדיוק איפה היית בהם. איך ישבת, עם מי היית, איפה הייתה המאפרה. מה ראית בטלוויזיה כשיצא הפוש או נכנס המבזק. כל כך הרבה כאלה שרוטים לי במוח. בכל פעם שמישהו מזכיר את משפחת פוגל, איתם ונעמה הנקין או נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח – אני חוזר מיד לדירה הראשונה שלי ושל שירן בבוגרשוב, לארוחת צהריים עם ההורים בעפולה, לערב עם חברים שהתחיל שמח והתפזר ברגע ששמענו.
כששמעתי השבוע על הפיגוע בחווארה אמא שלי הייתה אצלנו בבית. היא באה לסייע מעפולה עקב נסיעה של הדוקטור לחו"ל. ישבנו על הספה בסלון, ואני כבר ידעתי: אם תזכירו לי בעוד חמש שנים את השמות יגל והלל יניב, אספר לכם שגפן לא אספה את הפאזל מהשולחן בסלון, שהעולל השאיר נעליים במסדרון ושאמא שלי לבשה חולצה סגולה ושתתה תה עם לימון עם מלא סיכות בראש.
זקוקים לנחמה
במוות ובשכול יש פיגועים שנצרבים, ויש פיגועים שהמוח שלך מצליח לא להניח להם לשרוט אותו. זה לא הופך פיגוע לחמור יותר או פחות, חלילה. זה כנראה קשור לאיזה מנגנון נפשי פנימי של כל אחד. אבל הפעם נשרטתי. הבטתי ברכב שעמד שם בכפר הארור חווארה, ודמיינתי את הנסיעה שלהם בדרך. אם התווכחו מה לשמוע ברדיו, אם סיפרו זה לזה מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, אם אחד נרדם והשני התבאס עליו כי רצה להריץ קצת צחוקים.
למוח יש עוד תכונה: הוא שורט במוח גם אנשים יוצאי דופן, אנשים גדולים מהחיים, ולצערי במדינה שלנו יש גם אנשים גדולים מהמוות. אני האחרון שמבין בחשבונות שמיים, ועצם העיסוק בהם מעורר בי צמרמורת, אבל אולי מישהו למעלה ידע שזאת מכה כואבת עד כדי כך שרק אישה כמו אסתי יניב, עם לב ואמונה גדולים כל כך, תוכל אחריה לנחם ולחזק עם שממש צריך כרגע נחמה. רגע אחרי שחייה נחבטו בצורה נוראית, היא ביקשה להוסיף לימוד תורה, ואחדות, ואהבת ישראל. אבל זה לא רק איך שהיא דיברה. זה גם הפער בין מה שאמרה ובין הטקסטים שיוצאים פה בתקופה האחרונה מפיות של אנשים, ולא אמורים לראות אור לעולם.
צפיתי באסתי מתראיינת השבוע בערוץ 14, רגע אחרי הפרשן הביטחוני נועם אמיר שדיבר על עוד "עצומת מילואימינקים" שהודיעו שהם לא מוכנים כרגע להתגייס למילואים כי דיקטטורה. לפני שנשאלה השאלה הראשונה מיהרה אסתי והקדימה לומר: "קברתי אתמול שני בנים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הצבא הוא צבא העם, הוא הצבא של כולנו, ופשוט בלתי אפשרי להשתמש בצבא ככלי פוליטי. היינו בגוש קטיף, גורשנו מגוש קטיף, וכולנו, כל האחים שלי, ואחר כך הילדים שלי, שירתו שירות משמעותי בצה"ל. יכולנו להגיד, למה שאתן למדינה אחרי מה שהיא עשתה לי? אבל המדינה היא אנחנו, אנחנו המדינה, אתם המדינה, אנחנו הצבא, אתם הצבא. לא ייתכן להשתמש בצבא ככלי פוליטי".
כשוויכוח לגיטימי הופך לכר פורה לאנשים שרוצים לייצר כאוס, ולהודיע קבל עם וערוץ 12 שהם לא מתכוונים לשרת יותר, מגיעה אסתי יניב ומבהירה את ההבדל בין אנשים עם צדקת הדרך ובין אנשים שקצת איבדו אותה.
פורים צרוב לי במוח כחג שהוא חצי שמח וחצי סיוט ילדות בוערת בשנות התשעים, כשתחפושות של ילדים התערבבו בדם אמיתי, לא בכאילו. גם הפורים הזה יהיה עצוב: קשה לי לשמוח כשאני מדמיין מה עובר על משפחת יניב. אבל חשוב לי לומר על אסתי, אם הבנים (הכינוי המהדהד הזה שתמיד מסתיר מאחוריו כאב נורא): נהוג לומר לאנשים בשבעה "תהיו חזקים", אבל אני התפרקתי השבוע, והיא הייתה היחידה שחיזקה אותי בכל הכאב הזה. תודה לך אסתר, המלכה.
יש בית
אני יוצא מהשבוע הזה גם עם נקודה חיובית אחת. לאט־לאט מתחילים לנבוט יותר ויותר סימנים לכך שהימין הישראלי כבר לא פריך ושביר כבעבר. צופי הטלוויזיה הימנים הופכים ערוצים שלמים לשקופים, אחרי שהערוצים האלה התייחסו אליהם כשקופים. מכל עבר ניגשים אליי אנשים ומודיעים לי, חבר בתוכנית "הפטריוטים", שהם צופים רק בערוץ 14, כי סוף־סוף יש להם ערוץ שהוא בית. זאת מהפכה תקשורתית ששום שר תקשורת לא היה יכול להוביל.
התווכחתי השבוע בשידור עם חברי הטוב איתמר פליישמן על המעשים שנעשו אחרי הרצח בחווארה, וזה היה ויכוח קולני וסוער, אך הוא יצא כולו מתוך אמונה שהמתיישבים הם אוכלוסייה ערכית, חשובה, ולא משנה אם אתה מקבל או לא מקבל את מה שכמה מנעריה עשו, היא בחיים לא תהיה אויב או סכנה למדינה. בשאר ערוצי הטלוויזיה שידרו שדווקא מה שקרה בלילה, אחרי הפיגוע, היה האסון שקרה בחווארה השבוע. אצלנו ב"פטריוטים" כולם הבינו היטב שיש הבדל בין אויב לאוהב.
הסיפור מתמצה בשאלה איזה אירוע נוראי קרה השבוע בחווארה: הפיגוע או ההתפרעות שאחריו. כשכתבתי את זה בטוויטר חטפתי מאנשים שאמרו שקרו שם שני אירועים נוראים. אני לא חוזר בי, לא כי אני בעד לקיחת החוק לידיים אלא כי אני בעד אנשים שלא מוכנים שמישהו יזרוק את החוק מהחלון, ואחר כך יתפלא למה אנשים לא מוכנים לחיות ככה יותר. השבוע היה רק אירוע נוראי אחד בחווארה: רצח הלל ויגל. האירוע החמור השני היה מדינה, ממשלה וצבא שלא עושים הכול כדי להגן על חיי אזרחיהם.
ומילת אהבה אחרונה לסיום לאילן גנלס. גם הוא נרצח השבוע בפיגוע ירי אכזרי. תמיד הדהימו אותי צעירים אמריקנים שבוחרים לוותר על הנוחות של ארה"ב ונותנים לתחושת השייכות להביא אותם הנה, למקום המופלא והמורכב הזה. לאילן, גיליתי השבוע, היה ציוץ אחד בלבד בחשבון הטוויטר שלו, אבל כזה שמספר חלק גדול מהסיפור: "אני חושב שתמיד תהיה מתיחות במזרח התיכון, כאשר יש אנשים שרוצים להרוג את היהודים, והיהודים לא רוצים להיהרג, ואף אחד מהצדדים לא מוכן להתפשר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
