לרשות השופטת תפקיד קריטי במדינה דמוקרטית: להכריע בסכסוכים אזרחיים שונים בין אדם לרעהו ולברר את תחולתו של החוק הפלילי על הנאשם תוך שמירה על תקינות ההליך השיפוטי. גם במישור הציבורי תפקידה חשוב – להאיר את הפינות האפלות בהן השלטון נכשל בתפקידו השלטוני או פוגע בשרירותיות בזכויותיו של הפרט. כך פעל בית המשפט הישראלי עוד טרם "המהפכה החוקתית", כאשר סייע להגן על זכויות הפרט, למשל בבג"ץ בז'רנו (1949), בבג"ץ שייב (1950) ובבג"ץ קול העם (1953). בית המשפט גם פיקח שחקיקת החוקים תעשנה לפי הכללים (לא לפי הערכים), כמו שפסק בבג"ץ ברגמן (1969).
עם זאת, חשוב לחדד, בית המשפט לא הגן על זכויות הפרט ועל ההליך הדמוקרטי, אלא סייע לציבור להגן על אלו. אסביר: הציבור הישראלי הוא טוב מטבעו, ולכן בית המשפט יכול לסייע לו כאשר נציגיו ברשויות הנבחרות פוגעות בזכויות הפרט. אם הרוב לא היה טוב מטבעו – החלטות בית המשפט היו חסרות תועלת.
הסנטימנט הציבורי לטוב ולחירות מופנה גם כלפי בית המשפט עצמו. מרגע שהרשות השופטת צברה כוח ריבוני על חשבונו של הציבור, התגובה הבריאה של אזרחים חפצי חירות היא כזו המבקשת להשיב אותה לגודלה הטבעי. הרפורמות לא נוטלות מבית המשפט את כוחו לסייע לציבור להישמר מפני פגמי השלטון. אדרבא, הן מעגנות את "הביקורת השיפוטית" שכן מעניקות לבית המשפט את הלגיטימיות הציבורית והפוליטית כדי שיסייע לציבור להגשים את חירותו ואהבת האדם שבו.
לא כך הדבר בעיני מתנגדי הרפורמות המזהירים אותנו מפני "הרוב הדורסני": נשים מפני גברים; חילונים מפני חרדים; להט"בים מפני סטרייטים. לאחרונה אפילו הזהירו הורים לילדים עם מוגבלות מפני "שד רובני גדול ומאיים" שיפגע בזכויות הילדים – וללא רשות שופטת עצמאית, אין מי שיגן על החלשים. אין סוף לציניות. מה השלב הבא ברמת הטיעונים המתדרדרת מיום ליום? לספר לילדים שהממשלה תאכל אותם בלילה ורק בג"ץ ימנע מהם לעשות זאת?
הטענות הללו מופרכות כי הן מתבססות על ההנחה שרצון הרוב הישראלי הוא פגיעה במיעוט, כאילו זו משאת נפשו – ומה שמונע ממנו להגשים את תאוותו הרובנית זה רק בית המשפט העליון. השקר הזה חסר תוחלת ורק פתאים מאמינים לו.
המאבק סביב הרפורמות הוא מאבק פוליטי על כוח ושליטה. זהו. לא יותר ולא פחות. יש שעוטפים את צדקת המאבק בטענות של זכויות הפרט או המיעוט – כאילו צד אחד מבקש לצוד מיעוטים ולאכול בשר אדם והשני מבקש להציל גזול מיד עושקו. בפועל, צד אחד שהפסיד בבחירות הפסד צורב, שחלקו אפילו לא עבר את אחוז החסימה, מבקש להמשיך להחזיק בשלטון בכל מחיר – בין השאר, באמצעות מינוי חבריו לרשות השלטונית שקובעת את "המילה האחרונה".
אין כאן דמוקרטיה – אלא עריצות המיעוט, אין כאן אהבת אדם – אלא אהבת כוח. והראיה לכך היא ששוחרי דמוקרטיה ואוהבי אדם לא מתבטאים ברטוריקה של "אם אנחנו לא נשלוט – שתישרף המדינה". מי שדאגת האדם בליבו אינו מאיים בסרבנות או בריקון המדינה ממשאביו הקניינים כאשר הוא מפסיד בבחירות.
הרוב בישראל מכבד את זכויות הפרט ומגן על החלש כי זה הדנ"א שלו. לא הרשות השופטת הקימה מדינה דמוקרטית שמעניקה את זכות הבחירה לכל אזרח מיום שנוסדה. לא הרשות השופטת הקימה עמותות חסד הגומלות חסדים לאלפים. לא הרשות השופטת מגייסת צעירים וצעירות לשירות צבאי ולאומי כדי לתרום למען עמם ומדינתם. אומנם הרשות השופטת מסייעת לציבור הישראלי להגשים את עקרונותיו וחסדיו, אבל הציבור הישראלי הוא טוב כי הוא טוב – ולא כי הרשות השופטת פסקה לו שהוא כזה.
