עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שמצאנו את הפנאי לצאת לבית קפה. ולרגל המאורע בתיה הכריזה שבפעם הזו אני צריך להזמין משהו שהוא לא סלט חלוּמי. וכך קרה שהשתהיתי קצת מול התפריט, מנסה לשווא להכריע בין קנלוני לטורטליני ותוך כדי כך לדלות מן הזיכרון מה זה בעצם זוקיני. עדה לחוסר האונים שלי, בתיה ניסתה לעזור: "פשוט תבחר משהו שמשמח אותך". "משמח?" התנערתי, "מה קשור משמח? זה בסך הכול אוכל. אני מנסה לבחור משהו טעים. עדיף גם קצת בריא. איפה בדיוק 'שמחה' נכנסת לסיפור?"
נדמה לי שזה חלק מהקושי שלי עם פורים. ויש קושי מסוים בפורים, על זה כולם מסכימים. שבועיים תמימים קודם החג מדברים על השמחה הגדולה שמופיעה בו, אך בבוקרו של יום מתגלה שמה שיש לו להציע זה בסך הכול עוד אוכל. והאוכל הזה, מתברר, לא תמיד מצליח לשמח אותנו. לכן אפשר לזהות מגמה ממושכת של מעבר ממשלוחי מנות אמיתיים למגוון דרכי מילוט והתחמקות. החל מן ה"הגרלה" הידועה שנערכת בקהילות וביישובים על מנת לצמצם את כמות המשלוחים, וכלה במגוון של תחליפים רוחניים בסגנון "תרמנו צדקה לעילוי נשמתך, חג שמח!". גם הרמב"ם תרם את חלקו כשכתב: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים".
הצטערתי לשמוע שאסרו על חבר הכנסת ביטן לחלק ממתקים במליאת הכנסת. אני בטוח שאחרי זוג קינדר בואנו לכל ח"כ, היו מתקבלים חוקים מאוזנים יותר
בשנים האחרונות אנחנו מודעים יותר ויותר לנתק שנוצר בתרבות המערבית־נוצרית בין האדם למיניות שלו, אבל אולי לא מדברים מספיק על הניתוק משמחת האכילה. כל תלמיד תיכון יעבור כמה סדנאות למיניות מעצימה, אבל רובם לא ישמעו מילה אחת על אוכל. עד שיגיעו לשלב שבו האלגוריתם יציף להם פרסומות לדיאטות שונות שכבר הפכו לטרנד תרבותי, על גבול הפרעת האכילה. מה שלא סותר את העובדה שהעולם סובל במקביל ממגפת השמנה חסרת תקדים. גם הסלידה ממיניות אינה סותרת את הנתונים האיומים על חשיפה לזנות ופורנוגרפיה. להפך. משהו במקום של האוכל במרחב הפך להיות זר. כזה שלא מצליח להשתלב באופן טבעי ובריא ומאוזן. כזה שלא מצליח להיות משהו משמח.
בכל החגים אנחנו מצווים לשמוח, ובכולם אנחנו מצווים גם לאכול. ולמרות זאת כתבו הפוסקים שיש הבדל עמוק ביניהם. בכל החגים האוכל הוא כלי שעל גביו יש ליצוק תוכן גבוה יותר. המודל האידיאלי של ליל הסדר, לפי חז"ל, הוא כזה שבו אוכלים כזית בשר ומרימים את הגג באוויר מרוב שירות ותשבחות. וכך הוא גם נראה בפועל, כשאנחנו קוראים את ההגדה כמה שעות טובות לפני שדוחפים לפה כמה פירורי מצה. אבל בפורים אין חובה כזו. יש מצווה לשמוח "בכל מאי דמשמח". מכאן השחרור והחופש יוצאי הדופן, אבל מכאן גם תחושת הריקנות. פורים (מחוץ לעולם הישיבות) אינו מקל עלינו את הבריחה אל הרוחני והמופשט. הוא דורש מאיתנו לשמוח בקליק ביסקוויט וצלי בקר ובכוסית של ג'וני ווקר.
ודווקא מתוך כך אפשר לנסות להיזכר עד כמה אוכל, כשפוגשים אותו בלי תסביכים, הוא דבר משמח. כמה אוכל הוא דבר מחבר. הרבה פעמים מתייעצים איתי כל מיני בתי מדרש שפונים לציבור הרחב, איך לעשות שיעורים שימשכו קהל ואיפה כדאי לפרסם ואת מי כדאי להזמין. והתשובה שלי תמיד אותה תשובה: אוכל. זה מה שאתם צריכים להזמין. אוכל טעים ומגוון ומשמח. אם יהיה די אוכל, האירוע ייראה אחרת, והקהל כבר יגיע מאליו. יש בו כוח כזה, במזון, שהוטמע בו מימי בראשית. לכן הצטערתי לשמוע, אגב, שאסרו על חבר הכנסת ביטן לחלק ממתקים במליאת הכנסת. אני בטוח שאחרי זוג קינדר בואנו לכל ח"כ היו מתקבלים חוקים מאוזנים יותר.
בפורים הקרוב אל תתבאסו על משלוח המנות. נצלו אותו. עשו שימוש בכוח החד־פעמי שלו לחזק קשרים ישנים וליצור קשרים חדשים, להכיר תודה ולהביע אהבה, למוסס מתחים ולאתחל יחסים. תיהנו משפע החיים והברכה שעובר דרכו, מאדם לחברו ומן המקום לבריותיו. תתמוגגו עליו. ואז, בהחלט, יש מקום גם לדברי הרמב"ם. וכשהילדים שואלים בכל שנה "כמה כסף לתת לאביונים", אני משיב בשאלה: וכמה הוצאתם על משלוחי מנות?
