התרחיש ידוע ומוכר לכול, גם אם לא בהכרח מניסיון אישי. יוצאים לקניות בסופרמרקט עם הילד, מצוידים ברשימה מסודרת שהכנו מראש. הכול טוב ויפה, עד שלפתע מתרחשת הדרמה: הילד מתחיל לצרוח שהוא רוצה משהו. אתה מנסה להמשיך הלאה, אבל הוא נשכב על הרצפה ופוצח בזעקות שבר.
מרגע לרגע זה נעשה פחות נעים. כולם עוצרים ומסתכלים, או כך לפחות נדמה, וכל מיני אנשים שרק אתמול עברו את אותה סיטואציה מתחילים לייעץ או שמא לשלוח מבט עקום. אתה מנסה לפענח מה הילד רוצה, ולו כדי שתוכל לשקול את העניין, אבל הבכי והיללות לא מאפשרים לך להבין דבר.
בפני ההורה ניצבות שלוש אפשרויות: לתת לילד כל מה שהוא רוצה; להתקפל ולחזור הביתה בידיים ריקות; או להפגין אמפתיה לילד אבל להיצמד לרשימת הקניות. זה רגע מבלבל; הרעש מטשטש את המחשבה, המבטים לא נעימים, וקל למצוא מיליון הסברים למה בעצם לא נורא לוותר או להתקפל. קשה הרבה יותר להיצמד לדבר הנכון.
בימים טרופים אלה, הימין בישראל נמצא בדיוק ברגע המבלבל הזה. הרפורמה במערכת המשפט הייתה ידועה מראש, וזכתה להסכמה נרחבת בגוש הימין. כבר שנים ברור לכל מי שעיניו בראשו שמערכת היחסים בין בית המשפט העליון לכנסת ולממשלה חייבת לעבור תיקון. בעיתון הזה לבדו נכתבו על כך מאמרים על גבי מאמרים. מוסף המשפט "צדק" הציף שוב ושוב את הבעיות הרבות והמגוונות במערכת.
הקונצנזוס חצה גבולות מפלגתיים. גדעון סער הריץ קמפיין שלם על תיקון מערכת המשפט. נפתלי בנט ואיילת שקד הציגו תוכנית חריפה מזו שמוצעת היום. גם פרופ' רות גביזון ז"ל, שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' מני מאוטנר, בן־דרור ימיני ועוד רבים – כולם הודו ביושר שהמצב שבו בית המשפט העליון מנהל את המדינה בלתי מתקבל על הדעת.
הצעות התיקון לא היו סוד. שינוי אופן בחירת השופטים, פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות והחזרת היועצים המשפטיים לתפקידם – על כל אחד מהנושאים הללו תוכלו למצוא מחקרים אקדמיים, ניירות עמדה, כתבות, מאמרים, עלוני בחירות וציוצים בטוויטר. לכל מצביע ימין היה ברור שרפורמה במערכת המשפט היא הצעד הבסיסי, שממשלת ימין לא תוכל לממש בלעדיו את מדיניותה; שזה התיקון החשוב ביותר.
קשה גם לטעון שהרעש שאנו רואים עכשיו לא היה צפוי מראש. מרגע שעלתה ממשלת הימין היה ברור שהאופוזיציה בכנסת, בארגוני השמאל ובתקשורת תתאמץ לייצר תחושה של כאוס ואווירת דיכאון, כזו שקשה יהיה להתעלם מהשפעתה.
ההשוואה לילד המתגלגל על רצפת הסופרמרקט אולי מעליבה, אבל בסופו של דבר מדויקת למדי. מתנגדי הרפורמה לא מצליחים, ואפילו לא מנסים, להעמיד הצעה משלהם לתיקון מערכת המשפט כדי שיהיה אפשר לנהל מולם משא ומתן. תחת זאת הם יוצאים בזעקות שבר חסרות פרופורציה על חיסול המדינה. למרבה האבסורד הם טוענים שלא ינהלו משא ומתן "כשמצמידים להם אקדח לרקה". והרי המצב הפוך לחלוטין. הליך חקיקה בכנסת איננו בשום אופן הצמדת אקדח לרקה. לעומת זאת, איום במשיכת השקעות, הפסקת מילואים, שיתוק המדינה ומרי אזרחי – עונים לגמרי להגדרה הזו.
אף על פי כן, צריך להתמיד עם התוכנית שהממשלה הזו הגיעה איתה מהבית. פשוט להיזכר מה היה נראה נכון והגיוני כל כך רק לפני כמה חודשים, להפגין אמפתיה למוחים, ועם כל הקושי להמשיך להוביל את המהלך הנכון. בלי לטעות ובלי להתבלבל. להתעלם מהרעש, ולדעת שבסופו של דבר אחרי שהכול יעבור, זה יהיה הדבר הנכון ביותר לשני הצדדים.
