כשנשאל הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר על הטעויות שביצע במהלך תפקידו, הוא השיב בקצרה: "שתי הטעויות הכי גדולות שלי יושבות בבית המשפט העליון". הוא התכוון לוויליאם ברנן וארל וורן, שני שופטים עליונים שמינה מכוח סמכותו, ושהתבררו לאחר מכן כליברלים הרבה יותר משמישהו ציפה.
שלא כמו בישראל, מינוי שופטים עליונים בארה"ב נתון בסמכות הנשיא, "בעצת ובהסכמת הסנאט", כפי שאומרת החוקה. הסמכות החשובה הזו, בשילוב העובדה ששופטים עליונים מתמנים לכל חייהם ואילו זמנו של הנשיא מוקצב לארבע או שמונה שנים אם נבחר בשנית – הופכים את האפשרות למינוי שופט עליון לנדירה יחסית ולמתנה פוליטית יקרת ערך עבור הנשיא המכהן. לא לחינם נהוג לומר ששתי ההחלטות המשמעותיות ביותר שיכול לקבל נשיא אמריקני הן יציאה למלחמה ומינוי שופט עליון. והחלטה כזו בדיוק יצטרך לקבל בקרוב הנשיא דונלד טראמפ, לאחר שהשופט הוותיק אנתוני קנדי הודיע אתמול על פרישה בגיל 82.
ארה"ב היא מערכת פוליטית בינארית של שמרנים לעומת ליברלים, רפובליקנים לעומת דמוקרטים, ובית המשפט העליון מהווה בבואה של החברה כאשר הוא מחולק באופן ברור בין שופטים שמרנים לליברלים. מהבחינה הזו, פרישתו של קנדי לכאורה לא אמורה להיות עניין גדול מדי; קנדי נספר עם השופטים השמרנים, שמהווים רוב שנשמר כבר שנים לא מעטות, בעיקר אחרי מינוי ב-2017 של השופט השמרן ניל גורסץ' על-ידי טראמפ.
אלא שגם בתוך העולם השמרני יש ספקטרום, ואנתוני קנדי נחשב כמי שניצב איפשהו באמצע, כלומר, אמנם שמרן, אך כזה שלא פעם מצטרף למיעוט הליברלי ומכריע את הדין. הדוגמא הבולטת לכך היא פסיקתו ההיסטורית של בית המשפט העליון ב-2015 בזכות נישואי גאים, פסיקה שהושגה באמצעות ארבעת השופטים הליברלים שאליהם הצטרף קנדי. אין ספק כי טראמפ ינסה כעת להביא למינויו המהיר של שופט חדש במקומו, וגם אין ספק שדמותו תהיה שמרנית יותר, כזו שתבטיח ללא מעט שנים רוב שמרני מוצק בבית המשפט בוושינגטון.
לפרישה של השופט קנדי יש גם השפעה פוליטית משמעותית. מכיוון שמינוי שופט עליון זקוק לאישור הסנאט, לרפובליקנים יהיה חשוב יותר מאשר אי-פעם לשמר את הרוב הזעום שבו הם אוחזים כרגע בבית העליון בקונגרס – 51 לעומת 49. בבחירות שיתקיימו בחודש נובמבר ייבחרו מחדש שליש מחברי הסנאט, 33 במספר, וכאן מצפה לדמוקרטים בעיה. 24 מתוך 33 העומדים לבחירה הינם דמוקרטים הנאלצים להיאבק על כיסאם, וזאת לעומת תשעה סנטורים רפובליקנים בלבד שעשויים לאבד את מקומם. כלומר, מראש הסיכוי של הדמוקרטים להשיג הישג משמעותי נמוך יותר.
שנית, עשרה מתוך המושבים שעליהם צריכים הדמוקרטים להגן נמצאים במדינות שבהן ניצח טראמפ ב-2016, וזאת לעומת מושב רפובליקני אחד בלבד שנמצא במדינה שבה ניצחה הילרי קלינטון. בכל מקרה, פרישתו של אנתוני קנדי תחמם עוד יותר את מערכת הבחירות ואם טראמפ לא יצליח להעביר את המינוי עד שזו תתקיים, אין ספק כי הנושא יהווה טריגר משמעותי לשני הצדדים לצאת ולהצביע.
