מעולם לא היה לנו צבא "על-תנאי". מעולם לא שאלנו כשהסתערנו למי הצבעת, היכן אתה גר, והאם אתה חובש כיפה. המטרה הייתה אחת, והיא נשארה כזו: הגנה על מדינת ישראל מפני אויבינו. רגע לפני שהאלונקה הזו (צה"ל) שעליה מונח הפצוע (מדינת ישראל), החבול מחבלות עצמיות והפצוע מטרור – נופלת, על המפקד (ראש הממשלה) להתעשת, להסדיר נשימה, לדאוג להחלפות מתוזמנות תחת האלונקה, ולהוביל את הפצוע להבראה מלאה.
אנו נמצאים בשעת משבר קשה, מהקשות שידעה מדינת ישראל לדורותיה. לא, לא משבר בו עמדנו מעטים מול רבים (מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ויום כיפור), לא משבר כזה בו הטרור היכה בנו קשה, בכל מקום וללא הבדלי דעה, נשים וגברים, מבוגרים ופעוטות (האטובוסים המתפוצצים). לכל אלו יכולנו! זהו משבר פנימי קשה, ביננו לבין עצמנו, והמאיים על קיומנו.
מדינת ישראל, משחר הקמתה (ואף בתהליך הקמתה), נולדה לתוך ויכוחים ומחלוקות, זרמים ודעות שונות, מאז ועד היום. אולי זהו ייחודה וחוזקתה – לחשוב שונה, אבל לדעת להתאחד למען העם והמדינה. טרם הקמת המדינה אלו היו ארגוני המחתרות אשר נלחמו בכדי להגן על היישוב היהודי, לסייע בהעלאת יהודים ולהילחם למען הקמת המדינה, ועם הקמתה, פורקו והתפרקו למען צבא אחד לעם אחד ומדינה אחת, הוא צבא הגנה לישראל. לא בלי קשיים ויכוחים וקורבנות (ראה אלטלנה).
מאז, עברנו מלחמות, כבשנו את "השטחים" ב-1967, והם מהווים את אחד מבסיסי המחלוקות האידאולוגיים הגדולים שבין חלקי העם, וגם עליהם ידענו תמיד להתגבר ולהתאחד. צה"ל לא היה צד בוויכוח, ולמעט חריגים, הסרבנות לא החזיקה מים. במלחמת לבנון הראשונה יצאנו למלחמה שבה התפתח ויכוח עז, שאיים לקרוע את העם, וכך גם בתהליך אוסלו, עבור להתנתקות ועוד. בכל המשברים הקשים הללו, ידענו להתגבר ולהתחזק, ולהשאיר את צה"ל מעל/מתחת לכל המחלוקות.
המצב לא פשוט. אנו ברגעים קריטיים של פגיעה בביטחון הלאומי שלנו, במובן הבסיסי ביותר. לא ניתן להמשיך ולהתנהל כאילו העובדות לא מפריעות לנו, ושכל צד צודק ודבק באמת שלו. מדינת ישראל נמצאת באחד הרגעים הרגישים והמסוכנים בתולדותיה, כולנו אחראים לכך, אבל האחריות המשותפת היא בעיקר לצאת מזה יחד, מאוחדים וחזקים יותר. לא ניתן לשעון האיראני המוצב במרכז טהרן והמציג את זמן השמדתה של ישראל (2040) להאיץ, ובוודאי לא נעשה זאת לעצמנו.
בפני המדינה עומדים מספר רב של אתגרים, כמו תמיד, אולם ברגעים אלו ישנם 3 אתגרים מרכזיים. המשותף להם הוא שהם מתנים האחד את השני, ונשענים על בסיס אחד: עם ישראל אחד, במדינת ישראל אחת.
זה הזמן לעצור, לייצב את הבסיס האזרחי הפנימי שלנו, ליצור את ההסכמות המשותפות ע"י שיח מכבד בין כלל הרשויות, נבחרי הציבור ובעיקר בתוך הציבור עצמו. הכל בכדי להפוך את הסיכון שבמצב להזדמנות, הזדמנות להתחזק ולדעת שאנו יכולים להתגבר על מחלוקות קשות שישנן, בלי צורך במלחמת יום כיפור נוספת.
האתגר הביטחוני-מדיני: "בכל דור ודור עומדים עלינו"
פורים, המן הרשע שרצה להשמידנו, אך סמלי המצב בימים אלו. אנו בגל טרור קשה, המשך מגמה קשה לשנה האחרונה, ותזכורת ללמעלה ממאה שנות טרור ערבי בארץ ישראל. כולנו בעד מיגור הטרור, וכלל לא צריך להתפלפל אם אנחנו בעיצומה של אינתיפאדה שלישית או בעוד "גל" או הסלמה. הטרור גם לא צריך תירוצים ואמתלות בכדי להרוג יהודים. אבל הוא בהחלט מקבל ושואב עידוד משמעותי כאשר הוא מזהה את החולשות הפנימיות שלנו, את החוסן הישראלי שמתערער, ומעלה את קצב הניסיונות לפגע. לא מדובר רק בטרור בודדים או בקבוצות חמושות, אלא בצורה רחבה יותר של זיהוי "שעת כושר" אפשרית לאתגר את הפרוייקט הציוני, ולפגוע באותו "קיר הברזל", שעד היום הצליח להדוף ניסיונות אלו.
באיראן מחככים ידיים בהנאה, ופועלים במרץ להמשיך ולעודד (לא רק במחיאות כפיים וכרזות) באמצעות תיאומים בין הארגונים, הזרמת כספים, העברת אמל"ח מתקדם ואמל"ח בתפוצה, ובעיקר לתת רוח גבית אסטרטגית לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי להעלות את רף הטרור, ולהצית את ישראל גם בגבולותיה וגם מבפנים, על ידי מי מערביי מזרח ירושלים וישראל. אין יום שעובר ללא התייחסות בכירי ארגוני הטרור לנעשה בישראל, ועוד לא התחלנו את הרמדאן. אויבי ישראל שגו פעמים רבות בעבר, וישגו גם כיום אם יחשבו להעלות את הרף, אולם עלינו לפעול ולמנוע מהם כל ניסיון שיוכל לאתגר או להקיז את דמינו.
ומה עם איראן? הקסקדות (הצנטריפוגות) המתקדמות באתרי הגרעין התת-קרקעיים באיראן ממשיכות להסתובב בקצב מהיר, ולהעשיר אורניום לרמה צבאית המקרבת אותם עוד ועוד ליכולת לייצר פצצת אטום. נכון, מדינת ישראל פועלת למניעת ועיכוב התוכנית, אולם מעבר לאופציה הצבאית עליה לא נרחיב, ישראל חייבת את מעורבותה הפעילה של הקהילה הבינ"ל, ובמיוחד את ארה"ב.
רגע לפני כל פעולה צבאית, באם תוחלט אחת כזאת, מדינת ישראל חייבת למצות כל אפשרות עד תום בכדי לפעול באמצעים לא צבאיים. החזרת הסנקציות הקשות על ידי מדינות החתומות על ה-JCPOA, כולל ארה"ב, יחד עם הכנת אופציה צבאית אמינה "על השולחן" – עוברת דרך הסכמות משותפות בין מדינת ישראל לארה"ב, וכן עם אותן מדינות דמוקרטיות (בריטניה, צרפת וגרמניה), שבבסיסן זהות האינטרסים הדמוקרטיים-ליברליים, ערכים משותפים, וכמובן ההבנה העמוקה והאמיתית מהסכנה לעולם ע"י איראן גרעינית. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", אינו כפשוטו.
האתגר הכלכלי
הכלכלה היא המאפשר של הביטחון, והיא חלק מהעוצמות של מדינת ישראל. כלכלה חזקה ובעיקר יציבה לאורך שנים, כזו היודעת להתמודד עם משברים כלכליים גלובליים, ומייצרת לא רק כסף שזורם ונכנס לישראל, אלא עוצמות בינ"ל המציבות אותה כמעצמה טכנולוגית ומעצמת סייבר וחלל עולמית. ישנה חשיבות גדולה מאוד לתקציב שעבר בממשלה, וזהו סימן חיובי, אשר חייב להתחבר למאמץ המדיני-כלכלי הנוסף, להחזיר את היציבות והביטחון של המשקיעים והמדינות בכלכלת ישראל.
ניתן להבין את מי מהמשקיעים החושש לכספו, לו זו העילה להוצאת כספים מהשקעות בארץ. זו הרי עילה בעלת שיקול כלכלי לגיטימי, אך אין צורך לפרסמו או להציגו כסגירת חשבון עם הממשלה. הצגה כזו כבר הופכת את השיקול לפוליטי או לכזה הפוגע בצורה יזומה בכלכלה ובביטחון ישראל, משל לאדם היורה ברגלו. בשעה זו נדרש ניהול כלכלי שקול ומאוזן, כזה שיודע לנווט את כלכלת ישראל בין המשבר הגלובלי לבין המשבר הפנימי-הישראלי. ללא כלכלה חזקה – אין ביטחון! וללא ביטחון – אידך זיל גמור.
האתגר החברתי: חברה אחת, צבא אחד, מדינה אחת – להשאיר את צה"ל מחוץ לוויכוח
זהו האתגר החשוב ביותר איתו אנו צריכים להתמודד. כולם צודקים, אלו אשר מבכים את התנהלות מוסדות השלטון והמשפט וחוסר הסולידריות שספגו בעת ההתנתקות ובכלל, וגם אלו החוששים חשש של ממש מפגיעה בדמוקרטיה.
בקצוות יש קיצוניים, ואין להסכים עם הפרת חוק של אף צד. אבל באמצע, רוב רובו של העם רוצה בהסכמות. לכל אחד ואחת יש בן/בת משפחה בימין או בשמאל, דתי/ה או חילוני/ת, ורובנו (וזה מצער שלא כולנו) עושים צבא סדיר, ואח"כ משרתים (מקצתנו) עשרות שנים נוספות במילואים – יחד, עם אותם מדים, אותו דגל, ואותה משימה, בלי לשאול לפני שמסתערים "למי הצבעת", ו"במי אתה תומך", כי המטרה היא אחת: הגנה על מדינת ישראל.
אחים אנחנו! בימים אלו, נדמה כי גם הבסיס הכי רחב ומשותף – צה"ל, "צבא העם" (הגדרה כה חשובה של מייסדי המדינה, שלא תמיד מבינים את עומקה וחשיבותה) – מתחיל להתערער. עצומות וחתימות על כך שקבוצות מסוימות יפסיקו לשרת במילואים, מערערות באופן ממשי את הבסיס הזה ונדרשת כאן קריאה ברורה: השאירו את צה"ל מחוץ לוויכוח! את צה"ל הסדיר ואת צבא המילואים! זכות ההפגנה, חופש הביטוי והדעה הם מזכויות היסוד בדמוקרטיה, ועל כך אין ויכוח. אולם, הצמדת התואר מילואימניק לחתימת השם היא לא רק מיותרת, היא מסוכנת ומזיקה. צאו להפגין והביעו דעה – אך בשמכם המלא, בלי צה"ל מאחוריכם. צה"ל מאחורינו בקרב, לא בשדה האזרחי, ובלי תנאי.
אז מה עושים? "אחים אנחנו"
אם כולם צודקים, אז איך מתקדמים? הרי השלטון נבחר לשלוט ולממש את המדיניות לשמה הוא נבחר. והאופוזיציה? היא ממלאת את חובתה ואת תפקידה, מתנגדת ופועלת להחלפת הממשלה. זהו חלק מכללי המשחק הדמוקרטיים.
האחריות היא של כל הצדדים, אבל בראש- על השלטון, וראש הממשלה בראשו. לזכות הזאת לשלוט יש גם חובות. החובה הבסיסית והראשונה היא לאחד את העם ולפעול להידברות הלכה למעשה. זו בדיוק העת לקלישאות המוכרות: לשבת עד ש"ייצא עשן לבן", ולנסות ולמצות כל סיכוי להסכמה. ישנם מנהיגי ציבור ונבחרים ממלכתיים ואחראים שניתן לקדם איתם הבנות ופשרות. הרי הפוליטיקה – יודע כל אזרח פשוט – היא אומנות האפשר, ולא אומנות הרצוי.
בעת הזו, המכנה המשותף הרחב הוא מדינת ישראל הוא ביטחונה הפנימי והחיצוני, והוא מחייב הסכמות ופשרות מכל הצדדים. על ראש הממשלה וחברי הממשלה להתעשת, ולפעול דווקא מתוקף כוחם השלטוני להידברות והסכמות רחבות שיאחדו את רוב חלקי העם.
לאחיי ואחיותיי, משרתי צה"ל במילואים, אלו שתרומתם לא תסולא בפז: קחו את העוצמות ועשו הערכת מצב מחודשת. זו יכולה להיות שעתכם היפה. הביעו את דעתכם, אבל חתמו בסוף: נשאיר את צה"ל מחוץ לוויכוח! דווקא משום כך, נמשיך להגיע ולתרום למען צה"ל ומדינת ישראל! נמשיך לעמוד על דעתנו האזרחית, יחד עם המשך החוזה והשותפות לגורלו של עם ישראל. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הינו אל"מ במיל' בכיר לשעבר במטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, חוקר ומומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי וחבר בתנועת הביטחוניסטים
