חוויית העלייה להר הבית, יודע כל עולה, מתחילה עוד טרם הכניסה אליו בהמתנה הבלתי אפשרית במבואתו. עלייה להר בלי לצלוח קודם את התור האינסופי חסרה ממהותה. זה כמו ועדת חוקה בלי שמחה רוטמן, כמו הפגנת שמאל בלי צווחות "ד־מו־קרט־יה", כמו מחאת אהוביה סנדק בלי בואש.
מי שלא נדרש מעולם לעקוף באלגנטיות מאות תיירים גרמנים עצבניים תוך בקשת סליחה באנגלית רצוצה מכל אחד מהם בנפרד, ספק אם יצא ידי חובת המצווה.לוּ היה אפשר פשוט להגיע ולהיכנס למסוף הבדיקה ולעלות, מה היה האתגר? רק ייסורי ההמתנה הממרקים, המכות, הדחיפות, הצווחות והיריקות מתיירים יפנים, סקנדינבים, רוסים וקוריאנים וממדריכיהם הישראלים העוינים – הם שמביאים לשכר הגדול המובטח לפוקדי ההר באחרית הימים.
להר אומנם עשרה שערים שונים, אבל מכיוון שתשעה מהם מיועדים למוסלמים בלבד נאלצים כל השאר להידחק בשער הבודד שנותר. להידחס ממש, כי מדינת ישראל הקדישה בנדיבותה מבואה ברוחב מטר לצורך הכניסה אליו. חשוב לא לקבל זאת כמובן מאליו ולהודות על כל סדק שנפתח בפנינו, כי תמיד יכול להיות גרוע יותר. אחרי אלפיים שנות נעילה כמעט מוחלטת של ההר, בפרט בפני מי שבעוונותיו לא זכה להימנות עם חסידי הנביא מוחמד, אומרים תודה על מה שיש.
בכל אופן, רוחב מטר מותיר מקום לכל היותר לטור ארוך של תיירים ספרדים חרוצים שהמדריך שלהם גרר אותם בכוח עם השמיכות מחדרי המלון שלהם, ותפסו מקום בכניסה בשעת לפנות בוקר. די מתבקש, למען האמת, שהם לא יסבירו פניהם לחבורת מזוקנים ובעלי פאות יחפים שהגיעו אך הרגע ומיד ממהרים להידחק פנימה בנוסח מדרגות המוות במירון.
ישאל השואל: מדוע יהודים שומרי מצוות מצפים שיותר להם לחלוף על פני תור התיירים? ובכן, ראשית כי לא במפתיע תיירים מתקדמים במה שמכונה בסביבת ההר "קצב תיירים", צעידה שכאילו מועברת בהילוך איטי במיוחד, קצב ההולם כמובן ציבור שממוצע הגילים בו הוא 75, וגם בלי קשר לכך אינו ממהר לשום מקום כי בניגוד אלינו הוא כרגע בחופשה. שנית, ובאופן מהותי יותר, מכיוון שגם כאשר חובש הכיפה יסיים את התור בגיל סביר ובטרם השיבה תקפוץ עליו, הוא יופרד אחר כבוד משאר התיירים וייאלץ להמתין בשנית עד שהמשטרה תראה לנכון להעלות ההרה אותו ובעלי תפיסה קיצונית־משיחית כמותו.
אם כך, יוסיף המקשה להקשות, מדוע לא תפריד המשטרה עוד מראשית התור בין יהודים חובשי כיפה לשאר התיירים והישראלים, וכך תחסוך את חילופי המהלומות ושאר ההתנגשויות הנוצרות בין מרי הנפש שגורלם ייעד להם המתנה נצחית בתור?
ובכן, קודם כול כי זו משטרה. אם היא תתנהל בצורה יעילה מדי מישהו עוד עלול לחשוד שאלו מתחזים ולא שוטרים של ממש. ומלבד זאת, אילו ינקטו כחולי המדים יוזמה וממש יסייעו לעולים שומרי המצוות בהסברת מורכבות מעמדם במקום לתייר המתוסכל והמיובש – היכן כאן האתגר? אם כניסה למתחם תהיה צעד פשוט שכל אחד יכול לנקוט בקלות, על מה ישולם שכר הפסיעות והפציעות?
רק מי שצולח את מבחן כוח הרצון הזה, רק מי שיודע לטפס על הגדרות במקום שלפי גובהן נראה שיובאו במיוחד מעודפי גטו כלשהו, מתגלה כמי שראוי לעלות למקום הקדוש.
המומחיות הנרכשת של העולים הנחושים בעקיפה בתור מימין, משמאל, מעל ומתחת לעומדים בו – היא סוד הצלחת המאבק, היא סמל הישראליות בעיני המוני הזרים המחכים בתור עד בוש, היא־היא ייסורי הכפרה המטהרים, היא טקס ההקדשה המאפשר למתי המעט הראויים להיכנס לבסוף, כלאחר ייאוש, בשערי האתר הנעלֶה.
