1951. בחלופת מכתבים, אגב ויכוח ביניהם, כותב דוד בן גוריון לזלמן ארן – מי שהיה שר החינוך במשך 11 שנים – דברים קשים. "מאות שנים נישאה שאלה-תפילה בפי העם היהודי, התמצא מדינה לעם", הוא מתאר. "איש לא העלה על דעתו את השאלה המחרידה, היימצא עם למדינה לכשתקום?!"
השאלה של בן גוריון נוקבת, ועודנה יוצאת מבינות המוחים משני צידי המתרס, מתוך גרונם של הנדברים ובשתיקתם הנוקבת של התוהים והמובכים. "הימצא עם למדינה לכשתקום?"
מדינת ישראל היא מדינה בהתהוות. המושג הזה, שתבע פרופ' יחזקאל דרור, עדיין נכון לנו. עסקנו בצרכים הפיזיים והחיוניים לנו. ביטחון, כלכלה, טכנולוגיה, התיישבות. לא היתה לנו נחת לאומית להפוך לעם.
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין כל העמים", מייעץ בארסיות המן הרשע לאחשוורוש. אולי בעצם אין זה עם?
אבל אפילו המן הרשע אינו יכול לאמת, וגם בשעה שהוא בא לקלל, הוא נמצא מברך. "ישנו עם אחד". הוא מעיד. מהר מדי אנו מוכנים להאמין לסיפא של דבריו "מפורד ומפוזר בין כל העמים". אדרבא, החלק השני של הפסוק מחזק את החלק הראשון; מדובר בעם אחד למרות היותו מפוזר ומפורד בין כל העמים. ועל כך מעידים מעשיהם של מרדכי ואסתר.
מרדכי שם את הדגש על האחריות של הפרט לכלל: "אל תדמי בנפשך" להתקרנף, מזהיר מרדכי את אסתר. "כי אם החרש תחרישי בעת הזו, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו". הוא אומר לה. יש אחריות לפרט על הכלל, על אחדות ישראל. לפעמים כל מסלול חייו נקבע על מנת שיוכל לעמוד לימין אחיו בעת צרה, או כדבריו של מרדכי "ומי יודע אם לא לעת הזאת הגעת למלכות".
תשובתה של אסתר מדגישה דווקא את אחריות הכלל על הפרט. אני? היא מזדעקת? הכל תלוי בי? "לך כנוס את כל היהודים", היא מצווה עליו.
מחיבור תפיסותיהם של מרדכי ואסתר אפשר להבין את מהות האחדות. אחדות נוצרת ביחסי הגומלין שבין הפרט והכלל. כל אחד מאיתנו אחראי לכולם. כולנו אחראים לכל יחיד.
אז איך יכול בן גוריון לחשוב ש"בשעה זו, אין עדיין עם יהודי", כמו שמצטטת אניטה שפירא, בשעה שבכל קצוות תבל השליכו יהודים כמה בגדים למזוודה, נעלו אחריהם בתים מלאים כל טוב, ויצאו אל ארץ לא נודעת, שבנפשם דווקא היתה חקוקה כוודאות מוחלטת.
לשורש א.ח.ד. יש מספר פרושים במקרא, את כולם מונה פרופ' מאיר בוזגלו בספרו החדש והחשוב "שמע". לשניים מהם לפחות יש פרשנות הופכית. מצד אחד "ארבע אמות יריעה אחת". כלומר, כל יריעה ויריעה נמנית בפני עצמה, ואף מיוחסת לה ייחודיות, כמו בפסוק "אחת היא יונתי". מצד שני, מובא האחד כשלם. איש ואשה מחוברים הם כבר לא שניים אלא שלם. גם המשכן, ברגע שכל היריעות מתחברות – "ויהי המשכן אחד". האחד הזה הוא למעשה בריה חדשה במציאות, שלא היתה קיימת קודם לכן למרות הימצאותם של הפרטים.
הדאגה של בן גוריון, מבוססת על פירוש זה בדיוק. "לא היה דבר שהעם היהודי נכסף לו במשך מאות בשנים כמדינה יהודית, לא היה דבר שהעם היהודי לא היה מוכשר לו כמדינה יהודית". כלומר, עוד לא נוצרה מציאות חדשה, בריה חדשה בעולם, מהחיבור בין כל 70 התפוצות מהם התכנס העם. לעם ישראל אין עדיין מסורת שלטונית, אין לו את ההבנה מה הוא עם, מהי מדינה ואילו יחסים מתקיימים ביניהם. כל תפוצה הגיעה עם "המובן מאליו" שלה, ולאף אחת מהן אין תודעת רוב או תודעה שלטונית מגובשת.
ולכן, דואג בן גוריון, אין עדיין עם במובן הלאומי של המושג.
זה התפקיד שמונח לפתחו של הדור שלנו, ועכשיו מתגלה לנו ביתר שאת. עלינו לבנות את הקומה הבאה של "המדינה בהתהוות" האהובה שלנו. זה לא יהיה קל, אבל כשאנחנו מסתכלים אחורה אנחנו יודעים, שזה גם לא קשה יותר מהאתגרים שהתמודדו איתם הורינו, סבנו והדורות הקודמים.
